כתב

עמוד:175

סמלו סימנים מסכמים עצמים או משגים מסימים . נתב היתדות השומרי , למשל , היה כתב כזה , ואף הכתב הסיני , המשמש כרבע מן האנושות , נמנה עם הסוג הזה . בשלב השלישי של התפתחות הכתב סמל כל סימן יסוד צלילי מסים בשפה המדברת . זהו הכתב הפונטי המבסס על הגאי הלשון . בתחלה היה הכתב הפונטי מבסס על הברות בלבד , כלומר כל סימן יצג הברה שהיתה חלק ממלה מדברת . הכתב המינואי העתיק והכתב היפני הנהוג עד היום הם כתבים הברתיים אפיניים . אולם כתב זה היה עדין מסרבל , כי נדרש בו סימן לכל הברה , כך לדגמה נקבעו סימנים שונים להברות מ , מו , מי וכלי . השלב הרביעי היה הכתב האלפביתי , שהתפתח מכתב ההברות . בכתב זה כל אות מצינת הגה שונה . היונים השתמשו בכתב זה , וחדושם החשוב היה הוספת אותיות מיחדות שיצגו תנועות , כמו האותיות 0 , ט , ג ( הן נקראות בעברית אמות קריאה ) . כך היה אפשר לצרף עצורים ותנועות ולכתב בצורה חסכונית ומדיקת את המלים משפת הדבור . זהו על כן הכתב הנוח ביותר לשמוש . רב הלשונות , ובכללן הלשון העברית , נזקקות לעשרים עד שלושים סימנים - עצורים ואמות קריאה - שהן האותיות או אבני הבנין של השפה . בעברית ובערבית נוסף הנקוד כמסמן התנועות . האלפבית לסוגיו האלפבית השמי הצפוני , שהתפתח בצפון סוריה ובארץ - ישראל , היה כנראה האלפבית הראשון . הוא המצא קרוב לודאי במחצית האלף ה - 2 לפני הספירה ומן הענף הכנעני שלו התפתחו האלפבית הפניקי והאלפבית העברי הקדום . באלפבית הפניקי השתמשו הפניקים במולדתם ( אזור לבנון של היום ) ובמושבותיהם שבצפון אפריקה , לרבות קרתגו . באלפבית העברי הקדום השתמשו בני ישראל בתקופת המקרא וכן המואבים , העמונים והאדומים . בכתב זה נכתב במקורו התנ"ך והוא היה נהוג בישראל עוד מלפני תקופת הבית הראשון וגם בתקופת הבית השני , עד המאה ה - 2 לפני הספירה . בגלות בבל אמצו להם היהודים את הכתב הארמי , שממנו התפתח הכתב העברי החדש . בד בבד עם אמוץ הכתב הארמי - המכנה בתלמוד כתב אשורי - זנחו היהודים את הכתב העברי הקדום . מן הכתב הארמי צמח הכתב העברי המרבע , בן כ"ב האותיות , המקבל בדפוס עד היום . האלפבית הערבי וההודי העקרי , וכן האלפבית של אחדות מלשונות המזרח הרחוק התפתחו אף הם מן האלפבית השמי הקדום . מן הענף השמי הדרומי של האלפבית הקדום התפתחו הכתב המינואי ( ביון העתיקה ) והאלפבית האתיופי . הענף היוני של האלפבית הצמיח את רב הכתבים כתב מודרני עתיק הכתב האלפביתי הוא השולט והנפוץ , אבל גם בימינו לא זנח האדם את כתב הציורים , והוא משתמש בו ממש כמו אבותיו הקדמונים . אנו מקפים בסימנים מצירים בעלי משמעות כמו תמרורי התנועה למשל . אלה הם סימנים בין - לאמיים קלים ופשוטים לקריאה ולהבנה , ואינם מחיבים את ידיעת השפה . בעמוד ממול : הכתיבה היא פעולה שנועדה ליצירת תקשורת , המעידה על רמת התפתחותו של האדם . גם ההיסטוריה האנושית נחלקת לתקופה שלפני ידיעת הכתיבה ( פרה - היסטוריה ) ולאחריה . בשלב הפיקטוגרפי ( כתב תמונות ) ניכר דמיון רב בכתיבת המילים באזורים שונים בעולם , גם באלה הרחוקים מאוד זה מזה כמו אמריקה הצפונית , סין ומצרים . הכתב הקוריאני הוא כתב אלפביתי בן 40 אותיות , שהומצא ביוזמת מלך קוריאה במאה ה - 16 . הוא נחשב לשיטת הכתיבה המושלמת ביותר . בתמונה - אומן קליגרפיה ( כתיבה אומנותית ) קוריאני שוקד על כתיבתו . תרשים המתאו את שלבי התפתחות הכתב האלפביתי במזרח הקדום למן המאה ה - 15 לפני הספירה - שבה השתמשו בכתב תמונות לציון הברות , ועד למאה ה - 8 לפני הספירה - שבה היה כבר נהוג כתב קווי .

קודם  |  הבא