|
|
עמוד:200
200 יום השואה "עם מי אתה מסתתר כאן ? " שאל הגבר בפה מלא . הבנתי למה הם ממהרים כל-כך לאכול . הבנתי זאת רק יותר מאוחר, כשחזרתי לחשוב על כל העניין . ידעתי גם מה היה עלי לומר . למשל : אבא ודודים שלי תיכף חוזרים ואם לא תסתלקו מיד אז… או משהו כזה . אבל אני אמרתי להם בלי לחשוב הרבה : "זה לא מחבוא שלי, אבל אני מצאתי את האוכל . " "גם אני מצאתי אותו," אמר הגבר . הוא הפסיק לאכול והתחיל לאסוף את הכל לתוך שק שהחזיקה האשה . "זה האוכל שלי ! " צעקתי . "שתוק, טיפש, או שתקבל מכות," אמר הגבר וסטר על פני . "עזוב אותו, מַרֶק," אמרה האשה . "ואתה אל תצעק," פנתה אלי . הילדה היתה בת שמונה או תשע . לא ידעתי בדיוק . היא הביטה בי בסקרנות ואכלה מן הסוכר . היא היתה נחמדה בעיני . הם גמרו לארוז את הכל ועמדו ללכת . אז אמרתי להם : "אני מצאתי את האוכל, ואתם לא יכולים לקחת את הכל . " "איפה אתה מתחבא ? " שאל הגבר . "כמה אנשים אתם שם ? " "אני לבד," אמרתי . גם הפעם לא הייתי צריך לומר את האמת, הייתי צריך לומר שאנחנו אנשים רבים וחזקים ונבוא לגלות את המחבוא שלהם ונלמד אותם לקח . "איפה ? " שאל הגבר . משכתי בכתפיים . "תן לו קצת אוכל," אמרה האשה פתאום . "לא עולה בדעתי," אמר הגבר . "יתפסו אותו בקרוב ואנחנו יכולים לעבור שם את המלחמה, ורק צריך למצוא די אוכל . " הוא מסר לאשה את השק שמילאו והרים בעצמו את חצי השק של תפוחי-האדמה . הם יצאו . אני יצאתי אחריהם . "תסתלק," איים עלי הגבר באגרופו . לא אמרתי כלום . המשכתי לעקוב אחריהם ורק שמרתי מרחק . הוא הניח את השק ורץ לתפוס אותי . [ . . . ] ברחתי לקצה העלייה ועברתי לצד השני . הוא רדף אחרַי לשם . שתיהן באו אחרינו . [ . . . ] "מה תעשה אם תתפוס אותו ? " "אחנוק אותו," אמר הגבר בזעם .
|
|