|
|
עמוד:19
לְמָחֳרָת הָלְכוּ הַשְׁנַיִם לַסִפְרִיָה שֶׁבְּמֶרְכַּז הַשְׁכוּנָה . עֹמֶר הִבִּיט בַּשֶׁלֶט שֶׁעַל הַדֶלֶת וְקָרָא בְּלַחַשׁ, לְאַט, כָּל מִלָה לְחוּד : "אָסוּר לְהַכְנִיס בַּעֲלֵי חַיִים, חוּץ מִכַּלְבֵי נְחִיָה . " "אַתְ רוֹאָה ? " הוּא אָמַר לְלִירוֹן, "רַק לְעִוְרִים מֻתָר לְהַכְנִיס אֶת הַכְּלָבִים שֶׁלָהֶם . " "תֶכֶף תִרְאֶה," הִבְטִיחָה אֲחוֹתוֹ . הִיא רָצָה פְּנִימָה, אֲבָל עֹמֶר נִשְׁאַר לְיַד הַדֶלֶת וְהִסְתַכֵּל סָבִיב . הוּא לֹא אָהַב אֶת הַסִפְרִיָה . הוּא בִּכְלָל לֹא אָהַב לִקְרֹא . פִּתְאוֹם הוּא הִבְחִין בְּכֶלֶב גָדוֹל, שָׁחֹר - לָבָן, שֶׁרָבַץ עַל הַשָׁטִיחַ . "אַתָה רוֹאֶה," צָחֲקָה לִירוֹן . "לֹא הִמְצֵאתִי אֶת זֶה ! " עֹמֶר הִתְקָרֵב אֶל הַכֶּלֶב . הַיַלְדָה שֶׁיָשְׁבָה לְיָדוֹ קָרְאָה לוֹ סִפּוּר, וְהַכֶּלֶב הִקְשִׁיב וְכִשְׁכֵּשׁ בִּזְנָבוֹ . נִדְמֶה הָיָה לְעֹמֶר שֶׁהַכֶּלֶב מְחַיֵךְ . . . אֵיזֶה חָמוּד ! חָשַׁב עֹמֶר, שֶׁאָהַב כְּלָבִים יוֹתֵר מִכָּל דָבָר בָּעוֹלָם . "אֲנִי יָכוֹל לְלַטֵף אוֹתוֹ ? " "בֶּטַח," אָמְרָה הַיַלְדָה וְסָגְרָה אֶת הַסֵפֶר . "זֶה לָאקִי . הוּא כֶּלֶב טוֹב, מַמָשׁ ! אַתָה יָכוֹל לִקְרֹא לוֹ סִפּוּר, אִם אַתָה רוֹצֶה," הִיא אָמְרָה, וְהָלְכָה . 19
|
|