|
|
עמוד:20
״הִסְתַלְקוּ מִכָּאן ! ״ צָעַק הָעֲנָק . ״מֵעַכְשָׁו אָסוּר לָכֶם לְהִכָּנֵס לַגַן שֶׁלִי ! ״ הַיְלָדִים נִבְהֲלוּ וּבָרְחוּ . לְמָחֳרָת בָּנָה הָעֲנָק חוֹמָה גְבוֹהָה סְבִיב הַגַן . מֵאָז לֹא הָיָה לַיְלָדִים מָקוֹם לְשַׂחֵק בּוֹ . מֵאוֹתוֹ יוֹם, כְּשֶׁהַיְלָדִים חָזְרוּ מִבֵּית הַסֵפֶר, הֵם נָהֲגוּ לַעֲצֹר לְיַד הַחוֹמָה . ״כַּמָה טוֹב הָיָה לָנוּ בַּגַן ! ״ אָמְרוּ הַיְלָדִים זֶה לְזֶה, וְחָזְרוּ בְּעֶצֶב לְבָתֵיהֶם . שָׁבוּעוֹת וָחֳדָשִׁים חָלְפוּ, וְהָאָבִיב הִגִיעַ . הַשֶׁלֶג בְּכָל הָעִיר נָמַס, צִפּוֹרִים בָּנוּ קִנִים עַל עַנְפֵי הָעֵצִים וּפְרָחִים פָּרְחוּ בְּכָל מָקוֹם . אֲבָל בְּגַנוֹ שֶׁל הָעֲנָק נִמְשַׁךְ הַחֹרֶף . הָרוּחוֹת כּוֹפְפוּ אֶת הָעֵצִים וְהִבְרִיחוּ אֶת הַצִפּוֹרִים . קֶרַח כִּסָה אֶת הָאֲדָמָה . בְּכָל בֹּקֶר הִשְׁקִיף הָעֲנָק מֵחַלוֹן חַדְרוֹ אֶל הַגַן וְהִתְפַּלֵא : ״לָמָה מְאַחֵר הָאָבִיב לָבוֹא ? לָמָה רַק בַּגַן שֶׁלִי נִמְשָׁךְ הַחֹרֶף ? ״ בֹּקֶר אֶחָד שָׁמַע הָעֲנָק צִפּוֹר מְצַיֶצֶת בַּגַן . ״זוֹהִי הַמַנְגִינָה הַיָפָה בְּיוֹתֵר בָּעוֹלָם,״ חָשַׁב הָעֲנָק וּמִהֵר אֶל הַחַלוֹן . הוּא רָאָה שֶׁהָרוּחַ שָׁקְטָה וְהַשֶׁלֶג פָּסַק . ״סוֹף סוֹף הִגִיעַ הָאָבִיב גַם לַגַן שֶׁלִי ! ״ שָׂמַח הָעֲנָק . הוּא יָצָא אֶל הַגַן וְלֹא הֶאֱמִין לְמַרְאֵה עֵינָיו ; עַשְׂרוֹת יְלָדוֹת וִילָדִים הִתְגַנְבוּ פְּנִימָה . חֶלְקָם יָשְׁבוּ עַל עַנְפֵי הָעֵצִים וּפִטְפְּטוּ, וַאֲחֵרִים הִתְרוֹצְצוּ בְּשִׂמְחָה בֵּין הָעֵצִים . הָאֲוִיר הִתְחַמֵם מֵרֶגַע לְרֶגַע . דֶשֶׁא רַעֲנָן צָמַח וְהָעֵצִים הִתְכַּסוּ עָלִים . 20
|
|