|
|
עמוד:291
דוגמה למורכבות שביחסם של הרבנים בארצות האסלאם למודרנה , היא פסקי ההלכה בנוגע ללבוש האירופי שפסק הרב רפאל בן שמעון , ( 1929-1848 ) רבה של קהיר . אף שהתורה אוסרת ללבוש שעטנז ( בגד העשוי משילוב של צמר ופשתן , ( התיר הרב בן שמעון לחייטים לתפור בגד כזה ולמכור אותו ללא-יהודים . הוא אף התיר למכור בגד כזה ליהודים , בתנאי שהחייט יזהירם על כך מראש , ובתנאי שלא ילביש בעצמו את הבגד לקונה היהודי . דוגמה נוספת היא יחסו של הרב רפאל בן שמעון לתופעה של גברים יהודים במצרים , שגילחו את זקנם בתער למרות האיסור ההלכתי . הרב בן שמעון אמנם התיר להם לשמש שליחי ציבור בתפילות במשך השנה , אך אסר על כך בתפילות של הימים הנוראים . חוקרים מעלים הסברים שונים ליחסם של רבני ארצות האסלאם למודרנה , ולהבדל בין העמדה שלהם לבין עמדתם של רבני אירופה . חלק מהחוקרים סבורים כי אחד השיקולים שהנחו את הרבנים בארצות האסלאם היה : האם ביכולתם למנוע את התופעה האסורה . לא אחת הם התירו מעשים שכבר התקבלו בציבור , בנימוק שאין בכוחו של האיסור לבלום את התופעה , וכי הוא עלול רק להרחיק עוד יותר את הציבור מן היהדות . חוקרים אחרים מסבירים את עמדת הרבנים בארצות האסלאם בכך שכאשר יהודים בארצות אלה הפרו איסורים הלכתיים , הם לא התכוונו לערער בכך על זהותם היהודית . הם לא הציעו תיקונים בדת , כפי שעשתה התנועה הרפורמית במרכז אירופה ובמערבה ( עמ' , ( 259 ולא פיתחו אידאולוגיה שערערה על ערכי החברה המסורתית . הם ראו עצמם כחלק מהחברה היהודית המסורתית , על אף שהרשו לעצמם לסטות מההלכה . לפי הסבר אחר , עמדתם של הרבנים בארצות האסלאם כלפי המודרנה היא דפוס התגובה שאפיין את החברה היהודית כפי שהייתה לפני שנדרשה להתמודד עם אתגרי המודרנה . מאחר שהמודרניזציה תפסה במדינות אלה מקום קטן מזה שתפסה באירופה , מידת ההתגוננות מפניה הייתה שונה מלכתחילה . יש המייחסים את הסובלנות היחסית של רבני ארצות האסלאם גם לכך שרבים מהם עסקו במסחר ובמלאכה לצד כהונתם כרבנים , ולכן היו מודעים לבעיות שהציבו החיים המודרניים . דוגמה לכך הן פסיקותיו של הרב עבדאללה סומך מבגדד , שעסק במסחר וענה לשאלות שהגיעו אליו מעיראק , מפרס , מסין ומהודו . אחת השאלות שהרב סומך דן בהן הייתה בעניין נסיעה בשבת ב"עגלות ההולכות על ידי קיטור , " כלומר ברכבת . הרב סומך מזכיר בתשובתו כי החת"ם סופר כבר נשאל על כך ואסר על נסיעה ברכבת מחוץ לעיר , מכיוון שיש בכך איסור של יציאה מחוץ לתחום המותר בשבת . גם הרב סומך אסר נסיעה בין-עירונית ברכבת , אך לעומת זאת הוא התיר נסיעה עירונית ברכבת , ובלבד שמטרתה איננה להתקרב למקום עסקיו של אותו אדם . דוגמה נוספת היא ההיתר של הרב סומך לשאת שמשייה בשבת על ידי לא יהודי במקום שאין בו עירוב , משום שזהו סמל למעמד מכובד . באמצעות פסקים אלה ביקש הרב סומך לאפשר ליהודים שהיו מעורים בחברה המודרנית , לקיים אורח חיים מודרני במסגרת ההלכה . תלמידו וגיסו של הרב עבדאללה סומך היה הרב יוסף חיים מבגדד , הידוע בשם ספרו , " בן איש חי . " הרב יוסף חיים הנהיג את קהילת בגדד במשך 50-כ שנה , והוא כתב יותר 100-מ חיבורים , שבהם באה לידי ביטוי היכרותו עם תחומי ידע כללים . הוא ראה בשילוב של לימודי חול עם לימודי קודש , שילוב ראוי ונכון . ייחודו של " בן איש חי" היה בכך שפסיקתו התבססה לא רק על ה"שולחן ערוך , " אלא גם על תורת הקבלה ( עמ' . ( 274 הוא ייחס משמעות מיסטית לדיוק בקיום המצוות בכלל , ולהגייה המדויקת של התפילה בפרט . עיקרון נוסף שהנחה את פסיקתו הייתה ההתחשבות במנהג המקום . פעמים רבות הוא מבקש להימנע מלשנות את המנהג המקומי , אלא אם כן עומד נגד המנהג שיקול הלכתי כבד משקל . הרב עבדאללה סומך - ( 1889-1813 ) נחשב לגדול תלמידי החכמים בבגדד במאה , 19-ה ונודע בתשובותיו ההלכתיות . 1840-ב יזם הרב סומך את הקמתו של בית מדרש לרבנים בבגדד , "מדרש בית-זלכה , " ועמד בראשו . בית המדרש , שבו למדו תלמידי חכמים מצטיינים מכל ארצות המזרח , היה מפורסם ברחבי העולם היהודי . הרב יוסף חיים - ( 1909-1834 ) אחד הרבנים הבולטים של יהדות ארצות האסלאם . בין חיבוריו היה הספר "בן איש חי , " ולעתים גם הוא עצמו כונה בשם זה . שימש כפוסק מרכזי . קיבל על עצמו את הנהגת קהילת בגדד לאחר פטירת אביו . " בן איש חי" - ספר של דרשות בהלכה . כל שבת נהג הרב יוסף חיים לדרוש דרשה . הדרשות נאמרו בערבית-יהודית ותורגמו על ידיו לעברית . אחד הספרים שהדרשות פורסמו בהם הוא הספר "בן איש חי . " הדרשות כוללות פרשנות על פרשת השבוע , סוגיות הלכתיות , ענייני קבלה , אגדות ומשלים .
|
|