בסוף המאה האחת עשרה ובמיוחד במאות השתים עשרה והשלוש עשרה מתרבות העדויות על נשים יהודיות המבקשות לקחת חלק פעיל בחיים הדתיים . באשכנז פנו נשים אל חכמים בתביעה להתיר להן לקיים מצוות עשה שהזמן גרמן – מצוות שעשייתן תלויה בזמן קבוע ולכן ההלכה פטרה אותן מהן , לדוגמה הנחת תפילין . עד המאה השלוש עשרה אימצו חכמי אשכנז את עמדת התלמוד הבבלי ( עירובין צו ע"ב ) שקיום המצוות האלה על ידי נשים אינו סותר את האיסור " בל תוסיף" – שלא להוסיף על המצוות . רבי שמחה משפיירא , מחכמי אשכנז במאה השתים עשרה , העיד כי במשפחתו צירפו נשים לזימון בברכת המזון . היו גם נשים שרצו לא רק לקיים מצוות שהן לא חייבות בהן , אלא אף לברך עליהן מבלי לחשוש שזו תהא ברכה לבטלה , ונושא זה עורר מחלוקת בין הפוסקים . רש"י לא התיר לנשים לברך , אבל חכמים אחרים , ובהם רבי יצחק הלוי ראש ישיבת וורמייזא , הסכימו לכך וטענו כי אין למחות בידן . בפסיקתו של רבי יצחק הלוי תמכו רבים מחכמי אשכנז וצרפת , ובהם גם רבנו תם – אבל בספרד הנוצרית רוב החכמים התנגדו לברכה של נשים על מצוות שהן לא חייבות בהן . הן בארצות הנצרות והן בארצות האסלאם נשים נהגו להתפלל ,...
אל הספר