בית הכנסת היה המקום שבו היחיד היה יכול למחות על עוול שנעשה לו , באמצעות עיכוב תפילה . אדם שחש כי אדם אחר בקהילה עשה לו עוול היה מכריז על כך בבית הכנסת ומונע מהציבור להמשיך בתפילה עד שיישמעו טענותיו ויאלצו את הסרבן לבוא להישפט לפני בית הדין . הפגיעה בסדרי התפילה התבססה על ההנחה שהתפילה אינה נשמעת אם נעשה עוול . הנחה אחרת ביסודו של המנהג הייתה שחלק מהחובה הדתית של "קהילה קדושה" היא להיענות למצוקת הפרט . בשל העובדה שהציבור לא הורשה לעזוב את בית הכנסת בטרם הסתיימה התפילה , המנהג היה לטורח על הציבור . לכן חכמי הדור ניסו להגביל את התפילות שמותר לעכב , ורק לאחר שהתקיימו תנאים מסוימים התירו לעכב תפילות בשבת וביום טוב . עם זאת , היו מקרים שבהם התירו לעכב תפילה בכל מחיר , לדוגמה כאשר אדם חשש מפני מסירתו לידי השלטונות . חוקרים סבורים שמקורו של המנהג הוא מציאות שבה לא בכל הקהילות בארצות הנצרות היה בית דין קבוע . במציאות זו עיכוב התפילה היה צורך חיוני , במיוחד לנוכח העובדה שיהודים רבים עסקו במסחר , ולעתים עלתה בעיה לאתר את האדם שעשה את העוול ולהביאו לדין . יש גם הרואים במנהג ביטוי לחולשתו של בית הד...
אל הספר