עד המאה האחת עשרה כל הקהילות בארצות האסלאם היו כפופות לאחד ממוסדות ההנהגה המרכזית : לראש הגולה ( עמ' , ( 76 לישיבות בבל ( עמ' ( 79 או לישיבה בארץ ישראל ( עמ' . ( 80 ככל שהארץ הייתה רחוקה יותר מבחינה גאוגרפית , כך כפיפותה של הקהילה המקומית להנהגה המרכזית בבבל או בארץ ישראל הייתה רופפת יותר . במאה האחת עשרה הישיבות בבבל ובארץ ישראל איבדו ממעמדן , ומרכזי תורה חדשים התפתחו במצרים , בצפון אפריקה ובספרד ( מפה 7 עמ' . ( 78 הקהילות במרכזים האלה שמרו על זיקה למרכז הבבלי אך הן לא היו כפופות לו באופן רשמי , וכוחן של הקהילה המקומית ושל הנהגתה עלה . להנהגת הקהילה המקומית בארצות האסלאם לא הייתה אותה סמכות כפי שהייתה לגאוני בבל , אך יוקרתה הייתה רבה . את סמכותה היא ינקה מקרבתה לשלטון ומכוחה הכלכלי – לדוגמה בקירואן , שהייתה עיר מסחר מרכזית , הנהגת הקהילה הייתה בידי משפחות סוחרים עשירים . בזכות תרומותיהם של הסוחרים למרכזים בבבל ובארץ ישראל הם קיבלו תוארי כבוד , ותארים אלו חיזקו את מעמדם . הם תמכו גם בבתי המדרש ובישיבות המקומיות ובכך העניקו להנהגתם גם היבט דתי . המנהיג שעמד בראש הקהילה המקומית נקרא מוקד...
אל הספר