בחיי הקהילה היו גם תופעות שליליות , סכסוכים ומעשי הונאה . במקורות מהתקופה מתוארים מקרים שבהם אנשים סוחטים כספים מאלמנה , מכים איש את רעהו ומתעלמים מתקנות הקהל ואף מהחרם . אנשים אלו מכונים במקורות אלמים – ביטוי המבטא אלימות פיזית או אי-ציות לבית הדין או להנהגת הקהילה . במקרים כאלה נאלצה הקהילה לפנות לעזרת השלטונות כדי שיסייעו לה להעניש את העבריינים . העבריינים לא תמיד הורחקו מהקהילה , ולפעמים הם המשיכו לחיות בתוכה . לכן במאה השלוש עשרה הוסיפו לתפילת כל נדרי , הנאמרת בליל יום כיפור , את ההיתר " להתפלל עם . "העבריינים ביום זה גם ליהודים שהוטל עליהם חרם הותר לבוא בקהל – אך יש הסבורים שההיתר היה מכוון לאנוסים , שהיו באים בסתר להתפלל בציבור . האיום הגדול ביותר על הקהילה היה מוסר – אדם שפגע בקהילה ובמוסדותיה על ידי פנייה אל השלטונות . המוסר עירב את השלטונות בחיי הקהילה או הלשין על אחד מחבריה , ולכן נחשב למי שמסכן את הערבות ההדדית שהקהילה התבססה עליה . בספרד השיגו היהודים בתקופות מסוימות רשות מהשלטונות לדון את המוסר למוות ; באשכנז במאות השתים עשרה והשלוש עשרה המוסר הורחק מהציבור , ונאסר אפילו ...
אל הספר