הן בארצות הנצרות והן בארצות האסלאם היו לקהילה סמכות ואמצעים לאכוף את התקנות ולהעניש את מי שעבר עליהן . האמצעים כללו קנס כספי , מלקות , חרם ונידוי או גירוש . כנראה בספרד הנוצרית כללה הסמכות אפילו גזרת דין מוות לאדם שפגע בקהילה . השלטונות , שהכירו בצורך לחזק את סמכות הקהילה , סייעו להוציא לפועל את גזר הדין . הסמכות של הקהילה להעניש את חבריה הייתה שנויה במחלוקת מבחינה הלכתית . לפי ההלכה אין דנים דיני קנסות בבבל – דייני בבל אינם רשאים להטיל עונש כספי שיהיה פיצוי על נזק , אלא רק להטיל קנס שישמש אמצעי ענישה . מהלכה זו הסיקו שלדיינים בחוץ לארץ אין סמכות לדון דיני קנסות ואף לא להטיל עונשי גוף . עם זאת , בגלל הצורך להרתיע עבריינים , כבר בתקופת הגאונים נפסק כי מי שהכה ופצע את חברו יש להלקותו , והוא חייב להתגלח ולצום במשך חודש ( תשובות הגאונים , שערי צדק , סימן ס . ( אחד מאמצעי הענישה הקשים ביותר היה החרם . החרם היה מעין שבועה שנשבע הציבור כולו , וכל יחיד ויחיד , להישמע לתקנת הקהילה ו"להיתפס" בקללה שתחול עליו אם יפר אותה . הוא התבסס על התפיסה שהאדם המוחרם עלי אדמות מוחרם גם בידי שמים , והוא נועד ...
אל הספר