בימי הביניים התנהלו חיי היהודים בקהילה . לקהילה השתייכו כל היהודים שגרו במקום מסוים , והשלטון העניק להם זכות להתארגן בנפרד . בארצות הנצרות זכות זו עוגנה בפריווילגיות , שהיו אחד ממקורות הסמכות של מנהיגי הקהילות ( עמ' . ( 54 בארצות האסלאם הזכות להתארגן בנפרד הייתה חלק ממעמדם של היהודים בהיותם בני חסות ( עמ' . ( 35 הן בארצות האסלאם והן בארצות הנצרות לא היה אפשר לחיות בתור יהודי מבלי להשתייך לקהילה . היהודים היו קבוצה נבדלת מבחינה דתית וחברתית , והקהילה הייתה בעיניהם סוג של שלטון עצמי במציאות של גלות . הקהילה הקימה מוסדות שכל יהודי נזקק להם , כגון בית כנסת ומוסדות חינוך , והיו לה סמכויות של חקיקה ושיפוט , ענישה ואכיפה . כל יהודי היה חייב לציית למנהיגי הקהילה ולהחלטותיה , ופעילותה התבססה על התפיסה ש"כל ישראל ערבים זה . "לזה תעודה הערבות ההדדית מתוך ילקוט שמעוני לאיוב לד , לז : "כי יסיף על חטאתו פשע בינינו יספוק וירב אמריו לאל . " ילקוט שמעוני הוא לקט מדרשים על התנ"ך שמחברו וזמן יצירתו אינם ידועים .  אל הספר
מטח : המרכז לטכנולוגיה חינוכית