מקורו של המעמד של היהודים כבני חסות כנראה בתקופה של התפשטות האסלאם ( עמ' , ( 32 כשהמוסלמים היו מיעוט שכבש אזורים נרחבים וכדי לבסס את שלטונם הם הטילו הגבלות על העמים שכבשו . באמצעות ההגבלות הם רצו להדגיש את עליונותם בהיותם השכבה השלטת וגם לשמור על ביטחונם ועל ייחודם . ההגבלות גובשו במסמך בשם חוקי עומר , המיוחס לח'ליף עומר אבן אל-חטאב ( עמ' , ( 30 אך כנראה החוקים נוסחו מאה שנה מאוחר יותר . חוקי עומר קבעו את היחס לנוצרים , שהיו רוב האוכלוסייה בארצות הכבושות , אבל בפועל החוקים חלו גם על היהודים . לפי חוקי עומר הנוצרים התחייבו שלא לבנות מנזר או כנסייה חדשים , לא ללמד את ילדיהם את הקוראן , לא להפגין את דתם בפומבי ולא להידמות למוסלמים בפריטי לבוש , בשמות או בשפה . עוד הם התחייבו לארח במשך שלושה ימים כל מוסלמי שעובר בדרך ולחלוק כבוד למוסלמים . בתמורה לתשלום מס הובטח להם חופש פולחן וביטחון לכנסיותיהם . על המסמך נוספו במהלך ימי הביניים חוקים שהבדילו את בני החסות במגוריהם ובלבושם מחברת המוסלמים ואיסורים שהדגישו את נחיתותם . נוסף על האיסור לבנות בתי תפילה חדשים נאסר על בני החסות לשקם מבנים ישנים ב...
אל הספר