בימי הביניים היהודים ישבו באזורים שסביב הים התיכון : באסיה הקטנה , באיטליה , בדרום צרפת ובספרד – בדרך כלל בערים העתיקות שייסדו הרומאים לאורכם של נתיבי הנהרות ודרכי המסחר . במאות השמינית והתשיעית החלו יהודים להתיישב גם בצפון אירופה , בעיקר בשני מרכזים : המרכז הראשון באזור הנהרות ריינוס ורון , שכלל את הקהילות בערים שפייר , וורמס ומיינץ המכונות בקיצור בשם קהילות שו"ם , וכן את הקהילות בערים קלן , טרייר ובון ; המרכז השני נוסד מאוחר יותר והוא כלל את הקהילות בערים מגדבורג , האלה , המלן ומרסבורג . רוב הקהילות נוסדו בערים שבראשן עמדו בישופים וארכיבישופים . ערים אלו המשיכו להתקיים גם לאחר נפילת האימפריה הרומית , וחומותיהן שימשו מקלט בעת מלחמות . היישובים היהודיים באזורים אלו מכונים במקורות היהודיים בשם אשכנז – שם שכלל מאוחר יותר גם את היישובים היהודיים בצפון צרפת . בתחילה הקהילות באשכנז היו קטנות ומנו עשרות יהודים בלבד . בראשן עמדו תלמידי חכמים , שהיו גם סוחרים אמידים והגיעו לעיר לאחר שהבישוף הזמין אותם לפתח אותה . בתמורה הם קיבלו ממנו פריווילגיה שהתירה להם להקים מוסדות יהודיים והבטיחה להם הגנה ...
אל הספר