עיירות הפיתוח שהוקמו בשנות החמישים המוקדמות של המאה העשרים סבלו מקשיים רבים . העיירות חסרו בסיס כלכלי , והרעיון שהן יהוו מרכזי מסחר ושירותים לסביבתן הכפרית התברר ככישלון . העיירות גם חסרו גלעין של אוכלוסייה מבוססת , והתרכזה בהן אוכלוסיית עולים חלשה . בעיירות שהוקמו משנת 1956 ואילך נעשה ניסיון ללמוד מטעויות העבר . תכנונן כלל בסיס כלכלי , שנשען על פי רוב על מפעלי תעשייה שהוקמו כבר בשלב הראשון של הקמת הערים , ובמידת האפשר נעשה גם מאמץ למשוך לערים החדשות גרעין חזק של אוכלוסייה ותיקה . החל מהמחצית השנייה של שנות החמישים נעשה מאמץ נמרץ לתעש את כלל ערי הפיתוח , וכך לפתור את בעיות התעסוקה שלהן . אך למרות התיעוש , ערי פיתוח שהוקמו ללא תכנון שהתייחס מראש להיבטי תעסוקה ואכלוס - כמו יבנה , קריית מלאכי ושדרות - סבלו במהלך שנות החמישים , שנות השישים ושנות השבעים מבעיות כלכליות וחברתיות קשות וקצב צמיחתן היה אטי . לעומתן , ערי הפיתוח שהקמתן הסתמכה על תכנון פיזי , כלכלי וחברתי מקיף יותר - כמו קריית גת ואשדוד - התאפיינו בקצב צמיחה מהיר יותר , בעיקר בזכות מקומות העבודה שהתפתחו בהן . אחרי מלחמת ששת הימים ...
אל הספר