ראובן מירן ( מעובד ) העשן שעלה מן הארובה היה לבן . הארובה השחורה עלתה מן הגג אל העננים הנמוכים . ירד שלג . העשן העבה נמרח על העננים והתפזר ברוח , בין פתיתי השלג . הרוח נשבה לאס מעבר לנהר הקפוא . היא נשאה את הפתיתים הדקים בשקט והביאה אותם עד לאף , שם נמס הקרח והפך למים . הילד שעמד לבדו ברחוב הריק , ניגב את הפתיתים במספחת אפורה . הוא עמד מול בית החרושת שמעבר לנהר , והביס בארובה השחורה ובעשן הלבן והעבה , שעלה ממנה לתוך שמים אפורים , שהורידו פתיתי שלג דקים . הפתיתים הלבנים נאספו על כתפי הילד , על ראשו ועל ילקוט הגב שלו , שהיה מלא ספרים . הוא לבש מעיל צמר שחור שהלבין מן השלג , וכיסה את גופו עד למטה מהברכיים . לראשו היה כובע אפור . עיניו הגדולות והירוקות דמעו מול הרוח השקטה , שבאה כל הזמן מעבר לנהר הקפוא . לחייו היו אדומות כמו אוזניו . צעיף עבה כיסה על צווארו , וכפות ידיו היו בכיסי המעיל . הוא נשם עמוק והריח . כמו בכל יום , בדרך חזרה הביתה , הוא נעצר בדיוק כאן , ברחוב , שהיה תמיד ריק באותה שעה , ונשם את ריח השוקולד שנשאה הרוח מבית החרושת . זה היה בית החרושת הגדול לשוקולד בעיר , והוא פעל ללא ...
אל הספר