אהרן אפלפלד ( מעובד ) אני מסתכל בדפי היומן שלי מן השנה הראשונה בארץ : מילים בגךמנית , ב"ךיש , בעברית ואפילו כמה מלים בתוכנית . * אני אומר מילים ולא משפטים , כי באותה שנה לא הייתי מסוגל לחבר מילים למשפטים , והמילים היו כל מיני צעקות של ילד בן , 14 שכל השפות אבדו לו , והוא נשאר בלי שפה . כשאין שפה הכול ת i ה ,-ו ובלבול ופרוד מדברים , שלא צריך לפרוד מהם . בהתחלה למדנו כמה מילים בעברית . הן נשמעו כל כך אחרות . אי אפשר היה לומר אותן . לא היה להן קשר לשום דבר . כמו נולדו מן החול שהיה סביבנו . הן גם נשמעו כמו פקודות : לעבוד , לאכול , לסדר , לישון , כמו לא הייתה זו שפה שמדברים בה בשקט . אמרו לנו לדבר רק עברית . כעסו על מי שדיבר בשפת אימו . שנאתי את מי שאמרו לי לדבר רק עברית . אף פעם לא הייתי דברן , אבל עכשיו לא אמרתי מילה . הפסקנו לדבר בינינו . יותר ויותר נסגרתי בתוך עצמי . השפה הלכה ומתה , ועכשיו הרגשתי , שאימי שוב מתה . כל המלחמה חשבתי שאפגוש אותה . בשינה הייתי חולם על שיירות של פליטים , שלא מדברים . רק בעלי החיים , שבצידי הדרכים - הסוסים , הפרות והכלבים - דיברו . ניסיתי לקרוא ספרות . חיפשתי...
אל הספר