כאשר ההיסטוריונים האירופים במאה החמש עשרה בחנו את העבר של אירופה הם הצביעו על שלוש תקופות היסטוריות גדולות : העת העתיקה - ובה דנו בעיקר בעולם היווני והרומי ; התקופה שלהם - אותה הם כינו “ העת החדשה ;" וכל השנים שבין שתי התקופות האלה - אותן הם כינו “ ימי הביניים . " אותם היסטוריונים טענו כי בזמנם , במאה החמש עשרה - נפתחת תקופה חדשה ושונה מן המאות הקודמות . הם האמינו שהם מחזירים לחיים את התפארת של התקופה הקלסית , את ימי יוון ורומא של העת העתיקה , אחרי כאלף שנה של שקיעה וניוון מאז התמוטטותה של האימפריה הרומית . לכן הם כינו את תקופתם “ תקופת הרנסנס " - לידה מחדש ( עמ' . ( 202 היסטוריונים אלו הושפעו מאוד מההישגים של המהפכה המדעית - ובהם תגליותיהם של המדענים ניקולס קופרניקוס , ( 1543-1473 ) שהתבסס על חישובים מתמטיים וטען כי כדור הארץ , כמו גם שאר כוכבי הלכת , נע מסביב לשמש , ולפיכך השמש היא מרכז היקום ; וגלילאו גליליי , ( 1642-1564 ) שתמך ברעיונות אלו . ההיסטוריונים בני המאה החמש עשרה הושפעו גם מהפריחה המחודשת של הספרות והפילוסופיה הקלסית . לכן הם נטו לזלזל בתקופה שהפרידה בינם לבין העת העתיקה...
אל הספר