בשלהי המאה התשע עשרה חיו בארץ ישראל כארבע מאות אלף ערבים וכעשרים וחמישה אלף יהודים . האוכלוסייה היהודית התרכזה בעיקר בארבע ערים , שכונו " ארבע ערי הקודש : " ירושלים , חברון , צפת וטבריה . בערים אלו התגוררו היהודים - ספרדים ואשכנזים - בצד שכניהם הערבים . לשונות הדיבור המקובלות על היהודים היו הלדינו , * היידיש והערבית . אוכלוסייה יהודית זו כונתה " היישוב הישן , " ומרבית אנשיה חיו בדוחק והתקיימו מכספי " החלוקה - " כספי תרומות שאספו ff ד"רים , * שליחים שיצאו בשליחות היישוב היהודי בארץ לקהילות יהודיות בחוץ לארץ . בני היישוב הישן סברו כי כספי התרומות מגיעים להם בזכות , ואינם בבחינת צדקה לעניים אלא תשלום חובה של בני הגולה , החייבים לפרנס את אחיהם המקיימים את מצוות יישוב ארץ ישראל , לומדים בה תורה ובכך מקרבים את הגאולה . לתפיסתם , כל יהודי חייב לקיים את מצוות יישוב ארץ ישראל , ומי שאינו מקיימה בגופו יקיימה על ידי מתן תרומות . התלות של בני היישוב הישן בכספי " החלוקה" הייתה רבה , וכל פיגור במשלוח הכספים היה עלול להמיט עליהם חרפת רעב . במיוחד המצב היה קשה בשנים שבהן לא הגיעו כספי "החלוקה" בגלל מל...  אל הספר
מטח : המרכז לטכנולוגיה חינוכית