פתח דבר החיים במחצית הראשונה של המאה ה20- נעו בין תקוות לאכזבות . התקוות נולדו עם חוזי השלום , שנחתמו לאחר מלחמת העולם הראשונה ועוררו ציפיות לעולם טוב יותר - עולם שיכיר בזכותן של כל האומות להגדרה עצמית , עולם שיחרות על דגלו את ההכרה כי כל בני האדם נולדים בני חורין ושווי זכויות , עולם שיכיר בזכויות הטבעיות של בני האדם - החירות , הקניין , הביטחון וההתנגדות לדיכוי . ואולם עד מהרה , כבר במהלכן של שנות העשרים של המאה ה20- התנפצו תקוות אלו על גלים סוערים של משברים פוליטיים , חברתיים וכלכליים . הדיכוי , העריצות , הלאומנות , הגזענות והאנטישמיות הלכו וקנו להם אחיזה בקרב מנהיגי מדינות ואזרחים . אך רבים העדיפו להתעלם מרעם התופים שבישר על סכנה מתקרבת , וביקשו מרגוע ונוחם באשליה ובהתעלמות . ספר זה - הדן בדרך אל מלחמת העולם השנייה , במלחמה ובשואה - ( 1945-1920 ) נפתח בשירו של דן פגיס " איר ֹ ּפ ָ ה , מאחר" ומסתיים בשירו של פרימו לוי " הזהּו אדם . " ? שני השירים ממחישים את המסלול שבו זרמו אירועי התקופה : מן התקווה והאשליה העולים משירו של דן פגיס : " ּכאן לעֹולם זה ֶרא יקֶרה ִ , " אל האכזבה וההתפכחות ...
אל הספר