מבזק בימי הביניים הוגדרו בני האדם על פי דתם: נוצרים, מוסלמים או יהודים. רוב אוכלוסיית אירופה הייתה נוצרית, והתרבות שאיחדה אותה הייתה התרבות הרומית. בשטחים שכבש האסלאם רווחה התרבות המוסלמית, שנבעה מדת האסלאם ומן השפה הערבית. היהודים חיו כמיעוט בתוך תרבות הרוב (הנוצרית או המוסלמית). לעתים היו חלק פעיל באוכלוסייה שבתוכה חיו, ולעתים היו נבדלים וסבלו מדיכוי. לפי הרעיון של "קהילת קודש", שבא לידי ביטוי ביהדות, בנצרות ובאסלאם, הקהילה היא גוף חי אחד, שכל יחיד שבה הוא איבר מאיבריה. הפילוסוף היווני אפלטון רצה להדגיש את חשיבותו העליונה של הגוף העירוני וטען כי הקהילה היא גוף חי שכל איבר בו חש בשמחתו או בכאבו של כל איבר אחר. במדרש חז"ל מתוארת הערבות ההדדית בין חלקי הגוף של הציבור היהודי. הגוף השלם הזה הוא השכינה, נוכחות האלוהים. פאולוס פיתח את הרעיון שהכנסייה היא קורפוס כריסטי, כלומר - קהילת המאמינים יוצרת גוף אחד, גופו של ישוע. מחמד ניסח את "חוזה האמה", המדגיש את החובה של בני דת האסלאם להיות ערבים זה לזה.
אל הספר