ספגו גל של פלישות מצד שבטים נודדים מנוביה ומסהרה. במזרח השתלטו בשנת 224 לסה"נ המלכים הססאנים על האימפריה הפרתית ופלשו לאזורי סוריה ואסיה הקטנה. שם לקחו בשבי את הקיסר ולריאנוס (260 לסה"נ), ובכך כמעט מוטטו את האימפריה. במקביל סבלה רומא משלטון לא יציב ומסדרה של מלחמות עקובות מדם שפרצו בין טוענים שונים לכתר הקיסר. הפלישות והמלחמות הפנימיות הובילו להרס ולהתפוררות האימפריה. בפרובינקיות הרסו הפולשים ערים, שדדו אותן, הרגו או שבו את תושביהן ופגעו ביבול ובמשקים החקלאיים. נוסף על כך הצטמצם בסוף המאה ה-2 לסה"נ מספר התושבים בעקבות התפשטות מגפות, ואדמות חקלאיות רבות ננטשו. כתוצאה מהתפתחויות אלו החל להתערער השלטון העצמי בערים. הפגיעה ביבולים, דלדול השטחים המעובדים והירידה במספר משלמי המסים, צמצמו את מקורות ההכנסה של הערים. אי הסדרים והמאבקים המתמשכים מבית ומחוץ הגבירו את ההוצאות של האימפריה וגרמו להגדלת הנטל הכספי על הערים - ולהידלדלותן. כתוצאה מכך לא נמצאו אנשים שרצו לכהן במועצות העירוניות, והאימפריה החלה למנות בכפייה אנשים לתפקידים אלו. עם הירידה בתפקודן של המועצות הורגשה גם ההזנחה במוסדותיה של העי...
אל הספר