ט"ו בשבט "באחד בשבט ראש השנה לאילן - כדברי בית שמאי. בית הלל אומרים: בחמישה עשר בו" [משנה ראש השנה א, א]. "מתחילת ברייתו של עולם לא נתעסק הקב"ה אלא במטע תחילה. הדא הוא דכתיב: 'ויטע אלהים גן בעדן'. אף אתם שאתם נכנסים לארץ ישראל לא תתעסקו אלא במטע תחילה, הדא הוא דכתיב: 'כי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל'" [ויקרא רבה כה, ג]. בחמשה-עשר בשבט חל, לפי שיטת בית הלל, ראש השנה לאילנות, והוא מראשיתו תאריך בעל משמעות חקלאית-הלכתית, הקובע לגבי ההלכות הקשורות בפרי העץ: ערלה, נטע רבעי, מעשרות ותרומות [לפירוט ראה עמ' 231-233]. אילן שהגיעו פירותיו לשליש מגידולם לפני תאריך זה, נחשב כאילו "התבגר" בשנה בתאריך זה [ואם נכנס, דרך משל, לשנתו הרביעית הרי הוא יוצא מגדר "ערלה"]. תאריך זה נקבע מן הסתם מתוך התבוננות במציאות החקלאית של ארץ ישראל, שכן מתקופה זו [או - לדעת בית שמאי - כבר מראש-חודש שבט] הולכים הגשמים ופוחתים, כוחה של החמה הולך ומתגבר, ופירות האילן מצויים בשלב של ראשית ההבשלה. עם השנים הפך "ראש השנה לאילנות" מתאריך חקלאי-הלכתי ליום בעל חגיגיות מיוחדת. נאסר להספיד בו את הנפטרים או לגזור בו תענית על הצי...
אל הספר