פדיון הבן "קדש לי כל בכור פטר כל רחם בבני ישראל באדם ובבהמה לי הוא" [שמות יג, ב]. "ויהי כי הקשה פרעה לשלחנו ויהרוג ה' כל בכור בארץ מצרים, מבכור אדם ועד בכור בהמה, על כן אני זובח לה' כל פטר רחם הזכרים, וכל בכור בני אפדה" [שמות יג, טו]. "ואני הנה לקחתי את הלויים מתוך בני ישראל, תחת כל בכור פטר רחם מבני ישראל..." [במדבר ג, יב]. התורה מצוה לפדות כל בן בכור, ובלבד שהוא הראשון לצאצאיה של אמו ושהוא נולד בלידה טבעית [שנאמר "פטר רחם" ופירשוהו: מי שפתח את פי הרחם ויצא ממנו ראשון]. חיוב זה זוכה בתורה לשתי הנמקות הקשורות זו בזו: [א] כל הראשון — בתבואה, בפרי, בבהמה ובאדם — שייך לה', אות של הכרה בבעלותו המוחלטת ואות של תודה על מה שהעניק לאדם. אך בעוד שאת ביכורי השדה והבהמה [הטהורה] מקריבים על המזבח, את בכורי האדם משחררים מחובה זו על ידי המרתם בכסף. [ב] זכר ליציאת מצרים: במכת בכורות מתו כל בכורי מצרים הזכרים, וכאות תודה על כך הוקדשו בכורי ישראל לשרת את ה' [במשכן ובמקדש]. לאחר חטא העגל, עברה קדושה זו אל בני שבט לוי — הלויים והכהנים — שכן הם היו היחידים שלא השתתפו בחטא, ומעתה הם המשרתים את ה'. פדיון הב...
אל הספר