טאבו מלה פולינזית שמשמעותה קרובה למשג חרם בעברית . בחברות השומרות על מנהגים קדומים הכונה היא לחפץ שאסור לגעת בו , ואלו בחברה המערבית הכונה לאסור חברתי בלתי כתוב הפוגע במסכמות החברה . הפולינזים וכן שבטים באמריקה , באפריקה , במרכז אסיה ובהודו נהגו לקדש עצמים מסימים או להכריז עליהם כעל טמאים ומזיקים . אסור היה לנגע בעצמים אלה בשל החשש שיש בהם טמאה או כחות מזיקים בלתי מובנים . כללי טאבו אוסרים לנגע בזרים , בעצמים חדשים , בקברים , בחלקים מגופו של האדם , בעצמים שנועדו רק למלכים , למנהיגים ולכוהנים , בחולים , בקוסמים ועוד . מסמנים את העצמים שהטאבו חל עליהם בדרכים שונות , לפעמים בפסת בד לבנה או בענף בעל עלים יבשים . אסורי טאבו קימים גם ביהדות . התורה מספרת על חפצים , בדרך כלל שלל שנלקח במלחמה , שקדשו לאלוהים ולאיש אסור היה לגעת בהם : " כל חרם קדש קדשים הוא לה'" ( ויקרא כז כט ) או " שקץ תשקצנו ... כי חרם הוא ( דברים ז כו ) . בימינו קבל המנח טאבו משמעות רחבה יותר . בשם טאבו נקראים המעשים והמנהגים הנחשבים בעיני החברה לאסורים בהחלט , משום שלדעתה הם עלולים למוטט את יסודותיה . ישנם מיני טאבו הנהוגים...
אל הספר