חרם במקרא מופיע המשג חרם במשמעות כפולה : להחרים פרושו להשמיד בני אדם ורכוש בעת מלחמה , וכן להקדיש לאל רכוש שישמש בבית - המקדש . ברבות הימים נוספה לחרם משמעות נוספת : חרם הוא נדוי , הוצאתם של אדם , קבוצת בני אדם או אף עם שלם מן הצבור והפסקת כל קשר עמם . בתקופת המקרא נהגו המנצחים בקרב להחרים , להרג את כל הגברים או את רבם ולנקר את עיני השבויים . אולם החרם שמש גם אמצעי להבחין בין הטמא לקדוש . כאשר הוטל חרם , חל אסור מחלט לקחת מן השלל שנלקח מהאויב . מי שמפר את האסור ולוקח חרם - נדבק בטמאה . אולם את הטמאה הזאת לא נתן לבטל , ולכן יש להרג את המחזיק בחרם ולהשמיד את כל רכושו . בימי כבוש הארץ הכריז יהושע בן נון חרם על העיר יריחו ( יהושע ו יז - יט ) . משום כך התחיבו בני ישראל להשמיד ולשרף את יריחו ולהקדיש את השלל לה'. בכל זאת לקח עכן מן החרם וטמא בכך את העם כלו . כדי להסיר את החרם נאלצו לסקל באבנים את עכן ולשרף את כל חפציו . גם בתקופת המלוכה קרה המקרה במלך שאול , שהצטוה על ידי שמואל הנביא להחרים את אגג מלך עמלק ואת צאנו ובקרו . על פי הכתוב בספר שמואל הדח שאול מן המלוכה מפני שחמל עליהם ולא השמידם ....
אל הספר