קֵייט דִי-קָמִילוֹ 149 "בבקשה," אמר המנהל, "שמישהו יקרא לתופס-הכלבים . " "חכו רגע ! " צעקתי בכל הכוח . "זה הכלב שלי . אל תקראו לתופס-הכלבים . " כל עובדי הסופרמרקט הסתובבו אליי והביטו בי, ואני ידעתי שעשיתי משהו גדול . ואולי גם טיפשי, כן . אבל לא יכולתי להתאפק . לא יכולתי לראות איך לוקחים את הכלב הזה למכלאת-הכלבים, ולשתוק . "בוא הנה, כלבון," אמרתי . הכלב הפסיק ללקק את הפנים של המנהל וזקף את האוזניים שלו באוויר כדי להביט בי, כאילו ניסה להיזכר מאיפה הוא מכיר אותי . "בוא הנה, כלבון," אמרתי שוב . ואז הבנתי שהכלב הוא כנראה כמו כל יצור אחר בעולם, ושהוא רוצה שיקראו לו בשם, אלא שלא ידעתי מה שמו, כך שפשוט אמרתי את הדבר הראשון שבא לי לראש . אמרתי, "בוא הנה, סוּפֶּר-מַר . " והכלב הזה בא אליי בדילוגים ענקיים, כאילו שזה מה שהוא עשה כל החיים שלו . המנהל התיישב והביט בי במבט זועם, לראות אולי אני עושה ממנו צחוק . "זה השם שלו," אמרתי . "בחיי . " המנהל אמר, "את לא יודעת שאסור להכניס כלב לחנות מזון ? " "כן, אדוני," אמרתי לו . "הוא נכנס בטעות . אני מצטערת . זה לא יקרה שוב . " "בוא, סוּפֶּר," אמרתי לכלב . הת...
אל הספר