כתבה : איריס שילוני איירה : ענת ורשבסקי איתי מאז שאני זוכר את עצמי אני אוהב כדורגל : לשחק כדורגל , לצפות בכדורגל ולדבר על כדורגל . אפילו לחלום על כדורגל ... בגן חובה הצטרפתי לחוג כדורגל , ובשנה שעברה התקבלתי לקבוצת הילדים של מכבי : שלושה אימונים בשבוע ועוד משחק . זה לא קל . לא מספיק לאהוב כדורגל , צריך להיות שאפתן מאוד כדי להתגבר על הקשיים ולא להישבר . בקבוצה שלנו יש גם ילדים ערבים , ועד לא מזמן גם המאמן שלנו היה ערבי . בהתחלה זה היה לי קצת משונה , כי לפני כן לא הכרתי אף ילד ערבי . גם לילדים הערבים היה מוזר להיות אתנו באותה קבוצה . העברית שלהם לא כל כך טובה , וזה בטח לא עזר ... אבל הם אחלה שחקנים , וכשמשחקים אפשר לראות גם מי בן אדם . עכשיו הם חברים שלי כמו החברים מהכיתה ומהשכונה . למאמן הערבי שהיה לנו קראו מוניר , אבל לצערי הוא עזב . לפני שעזב הוא הזמין אותנו אליו הביתה , לסחנין , למסיבת פרידה . זאת הייתה הפעם הראשונה שביקרתי ביישוב ערבי . כל השלטים ביישוב כתובים בערבית , כולם דיברו ערבית , ומהבתים שמענו קולות של טלוויזיה בערבית . הרגשתי זר . פתאום חשבתי שאולי ככה מרגישים גם הערבים כשה...
אל הספר