מאת צבי בראל לפני שבועיים חודש הסכם העבודה של ידיד מצרי , העובד במשרד החינוך במצרים . " עכשיו אני יכול להפסיק לעבוד , עתידי מובטח . אם היה לי מספיק כסף , הייתי נוסע להצטרף למפגינים בגנואה וצורח בקול גדול שיעצרו את הגלובליזציה הזאת . בעצם , עכשיו כבר לא כל כך אכפת לי , אותי כבר לא יפטרו . שיביאו כמה גלובליזציה שהם רוצים . " הדברים , שנאמרו באירוניה האופיינית לאותו ידיד , חובקים את התשובה לשאלה , מדוע גלובליזציה מפחידה את מדינות ערב . משרדי החינוך , כמו כל המשרדים והחברות במגזר הציבורי ברוב מדינות ערב , מספקים יותר מ - % 40 של מקומות העבודה . במצרים , למשל , קובע החוק , שאדם שהסכם העבודה שלו ( במגזר הציבורי ) חודש פעם אחת , אי אפשר לפטרו אלא במקרים קיצוניים . וגם אז יש באפשרותו לעתור לבית המשפט , ולהצטרף להמונים הממתינים לעתים עשר שנים עד לפסיקה , כשבינתיים הוא ממשיך לקבל משכורת . במגזר הפרטי המצב לא פחות קשה . מעסיקים המבקשים לייעל את עסקיהם מתקשים לפטר עובדים , עד כי חלקם דורשים מעובדיהם לחתום על מכתבי התפטרות כחלק מהסכם העבודה . " איך אנחנו יכולים לדבר על גלובליזציה כאשר כולנו מקדשים ...
אל הספר