| אמנון שמוש את המשך חינוכי והשכלתי קיבלתי בעיר תל-אביב . העיר השנייה בחיי . היא הייתה אז צעירה ויפה . ורעננה . קטנה ושובבה כזאת . עליזה , חצופה . התאהבתי בה ממבט ראשון . שיכור הייתי כנער שיצא משליטתה של אמו אל חיקה של נערת חלומותיו . כשאמרו לי שאלך לבית-הספר ביאליק , הייתי בטוח שביאליק הוא מנהל בית-הספר . ה כּ רתי את פניו של המשורר מן הספרים וציפיתי לראותו . בהתרגשות הכנתי את עצמי איך אומר לו שלום למשוררנו הלאומי , וראיתיו בעיני רוחי צובט את לחיי בחיבה . לאחר שנתגלתה לי תמימותי , התנחמתי בל בּ י שאילו היה ביאליק המנהל היה בלי-ספק צובט את לחיי ; לא את אוזני . סיפרו לי שתהיינה בבית-הספר בנות . זה נשמע מוזר ומעניין . אבל לא תיארתי לי שתהיינה רבות כל-כך ויפות כל–כך . וחופשיות כל-כך . ימים לא מעטים חשבתי , שהמבוגרים הללו בארץ אינם יודעים את נפש הנער , אם הם חושבים שאפשר לשבת בכיתה מעורבת ולהתפנות גם ללימודים . תוך ימים ספורים חלו בי שינויים רבים . קיצרתי את שׂ ערי , שהיה ארוך ומתולתל כשל ילדה ; אופנת שׂ ער ארוך לבנים טרם נודעה אז בארץ . קיצרתי גם את מכנסי , שהגיעו ממש עד לברכיים . התחלתי ל...
אל הספר