על הילדות הבדידות העצבות

| אסתי אהרונוביץ [ ... ] בקרוב ימלאו לה 85 שנים . במשך עשרות שנים עסקה בהוראה ובחינוך , ועכשיו , בזמנה הפנוי , היא לומדת ציור ומדריכה קבוצות חיילים בתולדות הקיבוץ . לקראת יום השנה לרצח אחיה , ראש הממשלה יצחק רבין , היא נוהגת בכל שנה לבקר בשניים-שלושה בתי ספר ולס פּ ר עליו לילדים . השבוע התארחה בבית הספר היסודי שבבנימינה , בכיתה . ה' התלמידים שלחו לה את השאלות מראש . " איך הוא היה כילד " ? היא קוראת מהדף , " מה הוא אהב לעשות בשעות הפנאי ? מה התחביב העיקרי שהיה לו ? האם בבית היה חשוב לו שלא יהיו מריבות ? איזה תלמיד היה ? האם היו לו חששות לפני שהלך לכיכר " ? היא ישבה עם הילדים בכיתה וסיפרה להם בקול שקט על ילדותם , שלה ושל אחיה , בתל אביב של שנות העשרים והשלושים ; על הוריה שהיו עסוקים בפעילות ציבורית בעיר ; על הלימודים בבית הספר לילדי עובדים , שלא היו בו צלצולים ולא שיעורי בית , ועל אוסף הבולים שהצית מריבות רבות בינה לבין יצחק . והם , הדור שאוסף פוקימונים , ישבו פעורי פה והקשיבו לכל מילה . " הם נדבקו לעניין הבולים , " היא מחייכת . " סיפרתי להם שאני ויצחק אספנו בולים . בהתחלה רבנו – אז הפרד...  אל הספר