|
|
עמוד:105
דרכי הקבלה של התקנות מעוררות חילוקי דעות התקנות שתיקנו הקהילות עוררו שאלות : האם הן מוגבלות בזמן ? האם הן מחייבות גם אנשים שהצטרפו לקהילה לאחר שהתקנה התקבלה ? האם התקנה מחייבת רק את בניה או גם את בני הקהילה הסמוכה ? ועוד . בקהילות שתיקון התקנות בהן היה בידי ראשי הקהילה התעוררה השאלה אם סמכותם נובעת מכך שהקהילה בחרה בהם . בקהילות שהתקבלו בהן התקנות על ידי הקהילה ולא על ידי ההנהגה התעוררו חילוקי דעות בשאלה אם התקנות צריכות להתקבל פה אחד או על פי רוב . שאלה אחרת הייתה אם קולו של כל אחד מבני הקהילה שווה למשנהו – כלומר , אם ההחלטה תתקבל על פי רוב מניין , רוב קולות ; או שבמניין הקולות יש לתת לקולותיהם של תלמידי חכמים ומנהיגי הציבור עדיפות ולהכריע על פי רוב בניין – רוב בחכמה . מניין הקולות לא כלל נשים , שלא נטלו חלק בחיי הציבור בימי הביניים מלבד השתתפותן בטקסים דתיים , שגם היא הייתה מוגבלת . בני עיר – המושג מגדיר את היחסים בין שכנים או אנשים המתגוררים במקום מסוים . בני העיר רשאים לחייב זה את זה במימון צרכים ציבוריים , כגון השתתפות בבניית חומה ; וגם במימון צרכים רוחניים , כגון בניית בית כנסת . הפקר בית דין הפקר – לפי מושג זה כל שלושה אנשים שהתמנו לבית דין , אף אם אינם תלמידי חכמים , יכולים להפקיע חפץ או ממון מבעליו . להחלטתם יש תוקף משפטי אפילו במקרים שהיא סותרת את דיני התורה . המושג מופיע בתלמוד הבבלי ( גיטין לו ע"א ) ונסמך על הפסוק : " ויעבירו קול ביהודה וירושלם לכל בני הגולה להקבץ ירושלם . וכל אשר לא יבוא לשלשת הימים כעצת השרים והזקנים יחרם כל רכושו והוא יבדל מקהל הגולה" ( עזרא י , ז–ח . ( לחברי הקהילה ולהנהגתה סמכות לתקן תקנות לחברי הקהילה הייתה סמכות לתקן תקנות , שנקראו תקנות הקהל , וכל בני הקהילה היו חייבים להישמע להן . תקנות הקהל עסקו במגוון של נושאים ושאלות שהתעוררו בחיי הקהילה – לדוגמה , היחסים עם השלטונות ועם החברה הנוכרית , הסמכות של ראשי הציבור , תשלום המסים ודרכי גבייתם , דרכי ההתנהגות של היחיד , היחסים במשפחה ועוד . באמצעות התקנות ביקשו הקהילות להשיב על שאלות אלו תשובות שמבוססות על ההלכה ושיבטיחו את שמירת ההלכה למרות השינויים שחלו בתנאי החיים של היהודים . הסמכות של כל הציבור לתקן תקנות התבססה על התפיסה שקיימת ערבות הדדית בין חברי הקהילה . הסמכות התבססה גם על המושג בני עיר ועל המושג הפקר בית דין הפקר , שלפיו לקהילה כולה יש מעמד של בית דין . עם זאת , הסמכות של תקנות הקהל הייתה מוגבלת והן לא יכלו לסתור עקרונות של צדק ויושר . תכליתן הייתה חייבת להיות לצורך של הציבור ולא של קבוצה או יחיד בתוכו . אם התקנות עמדו בכללים אלו , קהילה אחרת לא הייתה רשאית לבטלן . היו קהילות שתקנות הקהל התקבלו בהן רק על ידי נציגים נבחרים או ממונים , שנקראו קהל . מציאות זו הייתה רווחת יותר בקהילות בארצות האסלאם , שבהן הסמכות לתקן תקנות הייתה בדרך כלל בידיהם של מנהיגי הקהילה או תלמידי החכמים ולא בידי הקהל כולו . אחד ההסברים להבדל בין ארצות האסלאם ובין ארצות הנצרות בתיקון התקנות בקהילות הוא שהקהילות בארצות הנצרות הושפעו מהמעמד המיוחד שהיה לעירונים בהיותם קבוצה שיש לה זכויות ( עמ' . ( 59 מעמד מיוחד כזה של בני עיר לא היה קיים בארצות האסלאם .
|
|