עמוד:139

101 . פטרו כוירה מגן ( מעובד ) חאלד הבסיח , שיביא לפטרו נקבה . בשדות שלהם יש הרבה כאלה , אמר , הוא יביא לו אחת שיעשה חיים . אבל שבועיים ארור כך ביקשה המשטרה מהציבור לעזור לה בחיפושים אחרי נחמן שטךנפלד , ולמי היה אז ראש לנקבה הזאת . כשהבאתי את פסרו בפעם הראשונה , כבר בחדר המדרגות ידעתי , שהם שוב רבים . היא אמרה , שלא אכפת לה מהירושה , ובכסף הזה צריך להשתמש לאיזה בית אבות הגון , ועוד לפני שאבא הספיק לענות לה , לחצתי את הידית ונכנסתי . אבא לא הרים עיניים רק אמר : שים אותו בדלי , ותדאג לו לאיזה ירק , והיא עיקמה את האף , כמו שהיא עושה , כשהיא מריחה חלב חמוץ , ואמרה , צב ? כאילו לא ברור , שמה שיש לי בידיים , הוא צב ולא תרנגול . בחנות הירקות הרשו לי לקחת פסרהיל'ה מקומסת , כרוב בלי צבע וגזרים , שהריקבון ריכך אותם . כשחזרתי עם הירקות , היא עמדה עם הפנים לחלון , ואבא הסיע את המלחייה על השולחן . שמעו רק את הפלססיק של המלחייה על המפה ואת השריטות של הצב בדלי של הספ 1 נג ' ה . האצבעות שלה היו לבנות וצרות . היא לחצה אותן בכוח למצח , וזה היה סימן , שנולד כאב ראש הגון , ונצטרך לכבות אורות , ולהשקיט את הטלוויזיה , כך שרק אם נקרב אותה אל הספה , נוכל לשמוע חדשות . היא הסתכלה על הירקות ואמרה , שהריקבון הזה יביא סירחון הביתה , ולא זה מה שנחוץ לנו עכשיו . אבא עצר את מסע המלחייה , ואמר , תעזבי את הילד ! כלב לא הסכמת , חתול גם לא , אז תני לו לגדל את היצור הזה . חתכתי חלונות קטנים בארגז של תפוחי הגליל , כדי שהצב יוכל להוציא ראש החוצה ולהביט בעלים , שהרוח מעיפה למרפסת וברגליים שלנו , כשאנחנו במטבח , אבל הצב קפא בארגז , ולא זז , ואני פחדתי , שמת מרוב צער על החופש שלקחו ממנו . דפקתי עליו באצבעות , כמו שדופקים על דלת , ובבת אחת התחיל לזוז . הוא התעלם מהכרוב , זרק את הגזר , אבל מתח את הראש אל הפטרוזיליה , עד שהתיישרו לו כל הקמטים בצוואר , בתוך דקות הוא גמר אותה , וכיוון שהפטרוזיליה הייתה הראשונה שאכל , קראתי לו פטרו . הם לא הדליקו אור במטבח , כיוון שהיא לחצה את המצח , וכשיש לה מיגרנה היא אומרת , שהאור עושה לה פיצוצים בראש . אבא חתך ירקות לסלט , קוביות מדויקות של עגבנייה וטבעות שקופות של בצל , והיא שלחה רגליים ארוכות הצידה , אל מחוץ לשולחן , וכבר ידעתי , שלא תיגע באוכל , היא לא מסוגלת בגלל הבחילה . אבא שאל מאיפה השגתי את הצב , אבל ידעתי , שהוא חושב על הדיבורים , שהיו ביניהם קודם , ושואל רק בגלל השקט הסמיך . בקצב משוגע יצאו לי המילים מהפה , תיארתי כל אבן בשדה מאחורי בית הספר , שם גיליתי פתאום משהו זז , מכופף את גבעולי הסךפד , מתקדם וכובש לו שביל צר בין הצמחים הירוקים . הגזמתי , דיברתי בשפה של שיעורי חיבור , וניסיתי למשוך את הסיפור , ולא להשאיר זמן לשתיקות . לא רציתי , ששוב תישמע הדפיקה המעצבנת של הסכו " ם בחרסינה , או שמישהו יאמר משפט , שיחזיר לשולחן את הריב הגדול . הם לא הפסיקו אותי , אבל גם לא הקשיבו . בסוף אבא אמר , נו , אז מי נתן לך אותו ? לא עניתי . ידעתי , שלא שמע מילה . סידרתי בצלחת שלוש עשרה קוביות של עגבנייה , כמו שמסודרות הקוביות על השריון של הצב , ושתקתי . שאלו אותך משהו , הוא אמר , והמזלג שלו נשאר תקוע בדרך אל הצלחת , ונצץ משארית האור שבא מהחלון . השריטות בקרטון נעשו תובעניות יותר , אבל כיוון שאבא לא התחיל עוד לאכול , ידעתי , שנצטרך לשבת עוד רבע שעה לפחות . מדברים אליך . למה אתה לא עונה ? שוב נעלב לי כמו ילדה . היא זינקה מהכיסא , עזבה את המצח שלה , ואמרה , אתה רואה , לא צריך להוסיף לכל

נטע-מטח


לצפייה מיטבית ורציפה בכותר