עמוד:92

הילדים של השכנים שיעורים פרסיים . קיבלתי פרוסות , ואני זוכרת , שמזה הלכתי לקנות זוג גרביים . ו פעם אני זוכרת שלא היה לנו במה ללכת לבית הספר . היו ימים שלא ידעתי מה ללבוש לבית הספר . אני כבר לא מדברת על מעיל ... אפיל 1 בגד , תמיד לבשתי א 1 תו בגר . כבר התביישתי ללכת עם אותו בגד . אני למדתי בבית ספר , שהיה קרוב לבית , ולכן לא היה כל כך נורא בלי מעיל . אבל כשהיה גשם שוטף , לא הייתה ברירה , והייתי שמה על" איזה סמרט 1 ס , שהיה לנו , ושהתב"שת בו נורא . אני זוכרת , שבסוף היום המורה הייתה מכניסה את כל המעילים של הכיתה , הייתה מרימה כל מעיל ומכריזה : של מי זה ? וכל אחד היה בא ולוקח והולך , ואני מרוב בושה , תמיד הייתי מסתירה את הסמרסוס שלי באיזו פינה . עד היום אני זוכרת איך הייתי מחכה , שבכיתה תהיה קצת מהומה , ואז הייתי "מתפללות " החוצה , ורצה עם המעיל הביתה . בשבת , אם ירד גשם , לא יצאנו מהבית . לא הלכנו . גשם בחוץ - לא הולכים . את הסמרטוט לא לובשים בשבת . מה שכן , כל פסח וסוכות היינו מקבלים בגדים חדשים , מאיפה אבא שלי היה משיג , אני לא יודעת . אולי לווה ... לא יודעת . בכל אופן , אבא אמר : לפחות בפסח ובסוכות תקבלו נעליים וגרביים ושמלה לבנים . [ ... ] בשש השנים הראשונות של הנישואין שלנו התפרנסנ ! מהעבודה שלי . אבא שלי לא היה יכול לעזור , וגם הוריו של בעלי לא עזרו מבחינה כספית . רק היינו אוכלים שם , ולמרות זאת , כשבעלי התחיל ללמד תלמוד בישיבה התיכונית , זה היה נגד רצוני . רציתי , שימשיך ללמוד , אבל הוא טיפוס מאוד אמביציוזי . יש לו גאווה גברית , והוא לא הסכים לזה , שאשתו תהיה המפרנסת שלו . זה הפריע לו מאוד . זה לא היה סוב לאגו שלו . לכן שש שנים אחרי הנישואין הוא התחיל לעבוד . כבר היו לנו שני ילדים , והתחלנו להרגיש , שאנחנו נחנקים , בקושי מצליחים להסתדר . היו לנו על זה הרבה ויכוחים . אמרתי לו , נסתדר , נחיה ככה . צריך להבין , שאני גדלתי מאוד בצמצום , והחלק החומרי בבית היה שולי . לכן , אולי זה לא כל כך הפריע לי . אבל בעלי בא מבית מאוד מאה שערים , ירושלים , 1978

נטע-מטח


לצפייה מיטבית ורציפה בכותר