|
|
עמוד:93
.2 באזור החוף צפוף האוכלוסין נגרמת המלחה של מי התהום גם בשל הקירבה אל הים. מי התהום המלוחים, הנמצאים בקרקע מתחת למי הים, חודרים אל היבשה. מי התהום המתוקים, הקלים יותר, צפים ודוחקים את המים המלותים כלפי מטה. אך כאשר שואבים בקצב מהיר מדי את המים המתוקים קטן הלחץ שלהם על המים המלוחים. המים המלוחים עולים, "משתלטים״ על גופי המים המתוקים, חודרים לבארות, ואז אי אפשר לנצל אותן יותר. .3 הבנייה הצפופה וכיסוי של שטחים נרחבים בבטון ובאספלט היא סיבה נוספת להמלחת בארות. כתוצאה מכך קטנים שטח פני הקרקע המסוגלים לספוג גשמים ושטח המילוי של האקוויפר - קטן. במקום לחלחל אל מי התהום זורמים המים על פני הרחובות ונשטפים אל הים. מאגרי המים אינם מתחדשים בכמות הדרושה ורמת המליתות של מימיהם עולה. .4 בשנים האחרונות ״התברכנו״ במקור נוסף של מליחות במי התהום: מי השפכים המטוהרים, המושבים להשקיית שדות, מכילים כמות גדולה יותר של מלחים מאשר מים שפירים. השקיה נרחבת של שדות באמצעות מים מושבים גורמת לחדירה של מלחים אל האקוויפרים. הקטנת הסיכון להמלחה אחת הדרכים להתמודד עם המלחת הבארות היא לתמרן בין מקורות המים השונים בהתאם לצרכים ובהתאם לכמויות הגשמים בחורף: לצמצם שאיבה במקומות מועדים להמלחה )לפחות בתקופת הקיץ( ולהוביל מים ממקומות מרוחקים. בעונת הגשמים מתחדשים המאגרים במים מתוקים, הם מוהלים את המים המלוחים, ואז אפשר להמשיך ולשאוב מן הבארות שהומלחו. דרך אחרת היא להחדיר )באופן מלאכותי( מים אל האקוויפר. בדרך זו עולה מפלס מי התהום, ומליחות המים יורדת )בשל המיהול.( כך אפשר להמשיך ולשאוב מים וסכנת ההמלחה מתרתקת. כדי להקטין את מידת ההמלחה הנגרמת מהשקיה במי שפכים מטוהרים, אפשר להתפיל את מי השפכים המטוהרים לפני השימוש בחקלאות.
|
|