|
|
עמוד:20
את כושר ההבחנה המרחבי אפשר לבטא במונחי זווית הראייה . דרך פשוטה לעשות זאת היא לומר כי בקירוב , בתוך אזור הראייה הטובה ביותר ( כלומר , ממש סמוך לקו הראייה , ( העין מסוגלת להבחין בין שתי נקודות סמוכות שהמרווח הזוויתי ביניהן הוא בערך דקה ( כלומר 1 / 60 מעלה . ( מרווח זוויתי זה נקרא כושר ההבחנה הגבולי של העין . הגדרה פשטנית זו מקנה אמנם מושג לגבי כושר ההבחנה של העין , אולם זהו מידע חלקי בלבד . ברור לנו מניסיוננו , שההבחנה בין הנקודות אינה נעלמת בבת אחת במרווח של 1 / 60 מעלה , אלא מיטשטשת בהדרגה , ככל שהמרווח בין הנקודות מתקרב לערך זה . לכן , הגדרת ה"גבול" היא שרירותית , ודרוש תיאור כמותי מפורט יותר של מידת הטשטוש . כדי לקבל מידע כמותי זה מודדים את כושר ההבחנה המרחבי באופן הבא ו מציגים לצופה , במרחק מסוים , מטרת קווים מחזורית , ובודקים אם הוא מבחין בין הפסים . באיור 1 . 8 מתוארת מטרת קווים תקנית . ככל שהקווים צפופים יותר , העין מתקשה להבחין ביניהם . לכן , על-ידי הגדלה הדרגתית של הצפיפות אפשר להגיע למצב שבו העין אינה מבחינה עוד בין קווים שכנים . צפיפות הקווים במצב זה מייצגת את כושר ההבחנה המרחבי המרבי ( או הגבולי ) של העין . כושר ההבחנה המרחבי תלוי בגורמים שונים , כגון . ניגודיות המטרה ( ההבדל בין בהיקות הקווים לבהיקות הרקע , ( רמת ההארה של הסביבה , מרחק הצופה מן המטרה ועוד . איור 1 . 8 מטרת קווים מחזורית המשמשת למדידת כושר ההבחנה
|
|