עמוד:41

הראשון . אחריה דקלמו שאר הקרינים כל אחד בתורו . ואז הגיע שוב תורה של מינה . היא לחשה את הבית האחרון של השיר ויצאה בבכי מהבמה . כל הילדים חזרו אל האולם והתישבו במקומותיהם . רק מינה ברחה הביתה , כשדמעות זולגות על לחייה . אמא חכתה לה . היא שמעה את ספורה של מינה , חבקה אותה , נגבה את דמעותיה , אבל לא הצליחה לנחם אותה . שלשה ימים ישבה מינה בבית והתבישה ללכת לבית הספר . היא לא יכלה לשאת את המחשבה שהילדים ראו אותה בכשלונה , ויותר מכל היא פחדה ממה שתגיד ולנטינה . ביום הרביעי היא נרגעה קצת והשתכנעה ללכת לבית הספר . הילדים קבלו אותה בשמחה . הם שאלו אותה אם היתה חולה , ומינה התבישה ואמרה שכן . והנה נכנסה לכתה המורה ולנטינה . מינה התכוצה במקומה מפחד . ולנטינה נגשה אל הלוח וכתבה עליו תרגיל בחשבון . אחר כך היא הסתובבה לכתה והזמינה את מינה לגשת אל הלוח ולפתר את התרגיל . מינה נגשה אל הלוח . דמעות מלאו את עיניה , אך היא מהרה לנגב אותן ופתרה בקלות את התרגיל . ולנטינה נגשה אליה , הניחה יד רכה על כתפה ולחשה באזנה : " הרימי את ראשך , מינה . מה שקרה לך על הבמה יכול לקרות לכל אחד " . מינה הביטה במורה וחיכה . היא זקפה את קומתה , וחזרה לשבת במקומה בפנים שמחות .

מטח : המרכז לטכנולוגיה חינוכית


לצפייה מיטבית ורציפה בכותר