|
|
עמוד:70
להרתנת . הענ 1 " על מעמדו ^ ל המיעוס הערבי ההגנה על זכויות המיעוט היא מיסודות המשטר הדמוקרטי . האזרחים הערבים במדינת ישראל מהווים מיעוט , ואחד ממבחניה של הדמוקרטיה הישראלית הוא בהגנה על זכויותיהם . כמו כל אזרח אחר במדינה נהנים האזרחים הערבים בישראל מזכויות פוליטיות , כמו הזכות לבחור ולהיבחר והזכות להקים מפלגה ולהתמודד בבחירות . אך יש הטוענים כי בתחומים אחרים אין האזרחים הערבים נהנים משוויון זכויות . נתמקד ב4- טענות כאלה . מעמדו של המיעוט הערבי בישראל מושפע מבעיות הביטחון של המדינה , הנתונה מאז הקמתה במצבי חירום ובמתח ביטחוני . רבים בציבור היהודי תופסים את מעמדו של המיעוט הערבי כסוגיה ביטחונית , וזאת בגלל קשריו המשפחתיים , התרבותיים והלאומיים עם מדינות ערב ועם הפלשתינים . כתוצאה מכך נמנעת מערבים ישראלים הכניסה לגופים מדיניים וביטחוניים רגישים , ומפעלים העובדים למען מערכת הביטחון סגורים לאזרחים ערבים . חובת הגיוס לצבא אינה חלה על הערבים אזרחי ישראל . היא חלה רק על הדרוזים והצי רקסים ( בדווים וערבים-נוצרים יכולים להתנדב לשרת . ( יש הרואים בכל אלה פגיעה בעיקרון הדמוקרטי של שוויון . לעומתם אחרים מצדיקים זאת מטעמי ביטחון המדינה . אלה טוענים שאין לראות בפטור לערבים מחובת הגיוס אפליה או פגיעה בדמוקרטיה , שהרי אין בכך שלילת זכות אלא פטור מחובה , מה גם שמרבית הערבים אינם רוצים לשרת כצבא וללחום באחיהם . בעיה אחרת הקשורה למעמדו של המיעוט הערבי בישראל היא בעיית הקרקעות . ערביי ישראל איבדו חלק מאדמותיהם - אדמות שהופקעו על ידי ממשלות ישראל , בעיקר בעשור הראשון לקיום המדינה . הפקעת הקרקעות נעשתה מתוקף חוקים שונים , מנדטוריים וישראליים . למשל , על פי 'תקנות ההגנה ( שעת חירום , ' 1945 , ( אפשר להכריז על אזור מסוים כעל "שטח סגור " שהכניסה אליו אסורה מסיבות ביטחון * . וחוקים שחוקקה הכנסת מתירים להפקיע קרקעות לצורכי הגנת המדינה , ביטחונה , קליטת עולים ויישובם ולצורכי פיתוח . למשל , 'חוק רכישת מקרקעין תשי " ג , ' 1953- רחוק להסדר תפיסת מקרקעין בשעת חירום תש " ט . ' 1949- במסגרת זאת הופקעו בשנות ה50- קרקעות נטושות ואחרות , והוקמו עליהן יישובים לעולים פליטי שואה ולעולים מארצות ערב . חלק מהקרקעות נמסרו לגופים שונים : צה " ל , הסוכנות היהודית , הקרן הקיימת לישראל . הבדווים בנגב טוענים לבעלות על קרקעות , שלדבריהם הם ישבו עליהן במשך דורות , אם כי לא תמיד יש ברשותם תעודות המעידות על בעלותם על קרקעות אלה . ממשלות ישראל ראו באדמות אלה קרקעות מדינה , * קראו על כך גם בפרק התשיעי , ענו ' - 109 "סמכויות החירום של הממשלה " . " על כן ראו בפרק החמישי , עמ י 54 וכן עמי . 59-58 ובדרך כלל לא הכירו בתביעות הבדווים . יש הרואים בכל אלה פגיעה בעקרון השוויון ובחירויות האזרח , בעוד שאחרים מנמקים את ההפקעות בטעמים של ביטחון המדינה . בעייתיות נוספת קשורה במעמדם ובתפקידם של "המוסדות הלאומיים" בישראל ( הסוכנות היהודית , קרן היסוד , הקרן הקיימת לישראל ** . ( אלה הס מוסדות לאומיים-יהודיים , המשרתים את הציבור היהודי אך קשורים על פי חוק בהסכמים עם המדינה . גופים אלה תורמים לאוכלוסייה היהודית בתחומים כמו עלייה , קליטה , התיישבות , פיתוח וקרקעות . הקרן הקיימת , למשל , אוסרת מכירת קרקעותיה למי שאינם יהודים . יש הטוענים שיש בכך אפליה של לאיהודים . לעומתם טוענים אחרים שפעולות הסוכנות היהודית והקרן הקיימת נועדו לסייע ליהודים וכי הן ממומנות מתרומות של יהודי העולם . כאן מתגלה מתח בין הגדרתה של ישראל כמדינה יהודית לבין הרעיון הדמוקרטי-השוויוני . ויש הטוענים כי המדינה מפלה את הערבים בתחום הסיוע לשכונות מצוקה . אלה מצביעים על כך שהממשלה , המשקיעה משאבים בעיירות הפיתוח ובשכונות מצוקה יהודיות , אינה מעניקה משאבים דומים ליישובים ערביים הזקוקים לכך . בשנים 948 ו 1966- התקיים ברחבי המדינה "הממשל הצבאי , שהיה סופקו על ענייניה טל האוכלוסייה הערבית . " הממשל הצבאי הונהג בשטחים שהיה בהם רוב ערבי ( כסו בגליל ובמשולש הקטן , ( והעניק למושל הצבאי סמכויות רחבות מכוח 'תקנות ההגנה ( שעת י חירום , 1945 , ( כגון : ביצוע מעצר סינהל , ' ה 9 קעת רכו ' / ו , הטלת עוצר , גירוש והגבלת התנועה . הפעלת הממשל הצבאי נבעה מהחשש שערבים מקומיים יסייעו לפעילות צבאית של מדינות ערב , ומחשש מפני התארגנות ערבית לאומית עוינת . מתנגדי הממשל הצבאי טענו שאינו מתיישב עם עקרונות הדמוקרטיה . ואכן , תקנות אלה בוטלו בהדרגה ובשנת 1966 בוטל הממשל הצבאי לגמרי . בתמונה : המושל הצבאי רס ן לוינ 0 קי במפגש עם נכבדי הכפר הערבי טייבה ב10- באוגוסט . 1949
|
|