|
|
עמוד:175
שנת 1914 איננה רק שנת תרע"ד, אלא היא שנת "ותרעד הארץ", אותה שנה שבה פרצה מלחמת העולם הראשונה, שזעזעה את העולם בכלל ואת העולם היהודי בתוכו. 1938 איננה רק תרצ"ח, השנה שקדמה לימי מלחמת העולם השנייה, אלא היא גם שנת "תרצח", ולכן, כדי שלא לכתוב ולהגות מילה איומה זו, ריככו אותה ושינו את סדר האותיות וכתבו: תרח"ץ או תרח"צ. הוא הדין בשנת תשמ"ד )1984( שנהגו לכתוב: תשד"ם או תשד"מ. ואלה רק שתי דוגמות מתוך שפע גדול מאוד. בדורות הקודמים, כל ספר עברי, שציין את תאריך הופעתו, רשם בשוליו את שנת ההופעה העברית, עם או בלי האלפים של השנה. לצד התאריכים העבריים סומנו בעבר, בספרים רבים, מספרי העמודים באותיות עבריות, שחזקה על כל קורא עברית לרוץ בהם. אבל מה רבים הם המתקשים בכך, ולא מעטים הם אלה שאינם מבינים אפילו במה המדובר, וכשרואים אותיות עבריות כמספרים סידוריים נדמה להם שלא במספר מדובר אלא במילים: סד )64(; פג )83(; צד )94(. ואיך ידעו חוקרי הספרות העברית וקוראיה, שסונטה היא שיר זה"ב, כיוון שזה"ב בגימטרייה הוא 14 - כמספר שורות הסונטה. האם תהיה טעות לחשוב שלא הכול יכולים לרוץ בסדר אותיות הא"ב ולא רק בסדר חודשי השנה העבריים? דומה שרק שירה המפורסם של נעמי שמר, המקשר בין חודשי השנה העבריים ומחזור החיים בטבע ובנוף הארץ–ישראליים משמש סכר בפני שיכחה מוחלטת: "בתשרי נתן הדקל פרי שחום נחמד". למותר להוסיף שהמסקנה היא שיש צורך לחזור אל הלוח העברי ולהשיב אותו למחזור החיים של הפרט, כחלק מחזרה אל 'הגרעין הקשה' והמשותף של התרבות העברית. אני מאמינה שיסוד משותף זה אכן קיים, והוא המאחד בכל זאת את כל פלגי העם. אין הוא נחלת 'הדתיים' בלבד, כשם שאין לזהות את הלע"ז על כל מרכיביו עם 'החילוניים'. 'גרעין קשה משותף' זה הוא חלק מאותה הוויה חמקמקה, ובכל זאת קיימת ומשותפת לכול, של התרבות העברית והישראלית. כן, גם הישראלית. האם אין דברים חשובים יותר לעסוק בהם מאשר חזרה אל הלוח העברי ותאריכיו? בוודאי שיש. האם יש בכלל סיכוי לשינוי צורת החשיבה ולדרכי ההוראה? קשה לדעת. קריאה זו לחזרה אל הלוח העברי צריכה להיות חלק ממגמה כוללת של הצורך בהחלפת השמות הלועזיים של בתי העסק ברחובות; חלק ממלחמה כוללת בלע"ז בכלל ובקלקולי הלשון העברית, הנשמעים על כל צעד ושעל והמשבשים את השפה עד לבלי הכר. כשאופים עוגה, יודעים מה מכניסים, ובדרך כלל יודעים גם מה יוצא. בחינוך כמו בחינוך, יודעים מה מכניסים, אבל התוצאות - מי ישורן. ובכל זאת, מי שמאמין בחשיבותן ובכוחן של התרבות והספרות העברית לדורותיהן, כבסיס לקיום עם, צריך להמשיך ולהיאבק עליהן כדי לחיות בתוכן. החברה הישראלית צריכה לחזור לברית שבין שני הלוחות, העברי והכללי, ולאחוז גם בזה וגם בזה. ידיעות אחרונות, כ"א בתשרי תשס"ו, 24.10.05 פסקה ו פסקה ז פסקה ח פסקה ט פסקה י פסקה יא 35 40 45 50 55 60
|
|