|
|
עמוד:274
ויחזו בך זקנה ובחרות, ושער ראשך בשיבה ושחרות. קהל זקנה ביום דין ובחרות ביום קרב, כאיש מלחמות ידיו לו רב. חזן חבש כובע ישועה בראשו, הושיעה לו ימינו וזרוע קדשו. קהל טללי אורות ראשו נמלא, קוצותיו רסיסי לילה. חזן יתפאר בי כי חפץ בי, והוא יהיה לי לעטרת צבי. קהל כתם טהור פז דמות ראשו, וחק על מצח כבוד שם קדשו. חזן לחן ולכבוד צבי תפארה, אמתו לו עטרה עטרה. קהל מחלפות ראשו כבימי בחורות, קוצותיו תלתלים שחורות. חזן נוה הצדק צבי תפארתו, יעלה נא על ראש שמחתו. קהל שיבה ושחרות: שערו של ה' תואר לעיתים כשל אדם זקן ולעיתים כשל נער צעיר. זקנה ביום דין: תיאורו של ה' כשופט מציג אותו כזקן בעל שער שיבה [דניאל ז, ט]. ובחרות ביום קרב: ה' מתואר גם כלוחם צעיר ימים [זכריה יד, ג]. ידיו לו רב: כוחו אדיר. כובע ישועה בראשו: דברי ישעיהו [נט, יז]. טללי אורות ראשו נמלא: לפי ישעיהו כו, יט ושיר השירים ה, ב [ושם הם דברי הדוד האוהב]. קוצותיו רסיסי לילה: תלתלי שערו מלאו טל. והדימוי על פי דברי הדוד האוהב בשיר השירים [שם]. יתפאר בי: עם ישראל נבחר בידי ה' והוא מתפאר ומתגאה בו [ישעיה מט, ג]. לעטרת צבי: העם רואה את ה' ככתר יקר ונחשק [והלשון על פי ישעיה כח, ה]. כתם טהור פז: על פי תיאור הדוד האהוב בשיר השירים [ה, יא] ו"כתם" הוא סוג של זהב משובח. וחק וכו': גם על מצחו של ה' [וראה עוד להלן] מונחים כביכול תפילין, שבהם חקוק שמו הקדוש. צבי תפארה: תפארת שחושקים בה [והוא כינוי לה' בעקבות ישעיה כח, ה]. אמתו וכו': עם ישראל קשר בתפילותיו ובשבחיו עטרה לאלהיו. מחלפות ראשו: שער ראשו. ימי בחורות: ימי הנוער. קוצותיו: תלתליו [והדימוי על פי שיר השירים ה, יא]. נוה הצדק צבי תפארתו: ירושלים, שהיא משכן הצדק, היא תפארתו של ה' ומושא אהבתו. על ראש שמחתו: תהלים קלז, ו: "אעלה את ירושלים על ראש שמחתי", אזכור את העיר וחורבנה בכל שעה של שמחה. התיאורים הלשוניים האנושיים המגוונים עומדת מהות אחידה אחת. כן מדגיש הפיוט את הקשר והאהבה המיוחדים שבין ה' לעמו. הפיוט כתוב [החל מן הטור החמישי] באקרוסטיכון אלפביתי [האות רי"ש מופיעה משום מה פעמיים, וכן האות ת"יו החותמת את הפיוט] עם חרוז פנימי המתחלף בכל טור. בדבריו רומז הפייטן אל פסוקי מקרא רבים [ובעיקר פסוקים ממגילת שיר השירים או מדברי נביא הנחמה ישעיהו]. במקומות רבים נוהגים לכבד באמירת פיוט זה נער שטרם הגיע למצוות, והטעם שנתנו לכך הוא קדושתו הגדולה של הפיוט: רק מי שטרם טעם טעמו של חטא יכול לומר את הדברים הנשגבים שבו. גם פתיחת הארון בשעת אמירת הפיוט היא עדות לחשיבות הגדולה שיוחסה לו.
|
|