|
|
עמוד:173
תפילות השבת וברכותיה רחם בחסדך על עמך צורנו, על ציון משכן כבודך זבול בית תפארתנו. בן דוד עבדך יבוא ויגאלנו, רוח אפינו משיח יהוה. צור משלו אכלנו, ברכו אמוני, שבענו והותרנו כדבר יהוה. יבנה המקדש עיר ציון תמלא, ושם נשיר שיר חדש וברננה נעלה. הרחמן הנקדש יתברך ויתעלה, על כוס יין מלא כברכת יהוה. צור משלו אכלנו, ברכו אמוני, שבענו והותרנו כדבר יהוה. מים אחרונים לפני אמירת ברכת המזון יש הנוהגים להעביר בין המסובים כלי קטן ובו מים [המכונים "מים אחרונים"], והם מרטיבים בהם את קצות אצבעותיהם ומנגבים אותן. זבול: מקום, משכן [והוא כינוי לבית המקדש]. רוח אפינו: מי שכל חיינו תלויים בו [בעקבות איכה ד, כ]. תמלא: בכל טוב, באנשים ובשמחה. נעלה: לבית המקדש. הנקדש: המקודש. כברכת ה': כוס היין המלאה מסמלת את השפע שבברכת ה'. מקביל לברכת "בורא פרי הגפן" שמברך המזמן לאחר אמירת ברכת המזון. ההקבלה ההדוקה אל הזימון ואל ברכת המזון הביאה כמה פוסקים לקבוע, שאין לומר פיוט זה, משום שמתעורר הספק שמא באמירתו כבר יצא אדם ידי חובת ברכת המזון, ואמירתה של הברכה תהיה לפי זה בחינת ברכה לבטלה. בשל חשש זה יש שאינם אומרים את הפיוט כלל ויש שאומרים רק חלק ממנו. מים אחרונים: התלמוד הבבלי [עירובין יז ע"ב ועוד] קובע כי חובה ליטול ידיים גם ב"מים אחרונים" לאחר הסעודה. נראה שהטעם המרכזי לכך הוא הרצון לברך את ברכת המזון בידיים נקיות. נטילת ידיים זו די שתיעשה בחלק העליון של האצבעות, וניתן לעשותה בכל משקה. בספרות ההלכה נאמר ש"יש שאין נוהגים ליטול מים אחרונים" [שולחן ערוך], ועל כן נותר מנהג זה מנהגם של מעטים.
|
|