דמגוג

עמוד:16

דמגוג המלה דמגוג מרכבת משתי מלים יוניות , שמשמעותן היא מנהיג העם . ביון העתיקה נקרא בשם דמגוג אדם שנחן בכשרון דבור והקסים את העם ביכלתו זו . בימינו דמגוגיה משמעותה נצול מכון של כשר בטוי מעלה כדי לפתות , לשלהב יצרים , להפיץ שקרים ולתת הבטחות שוא . הדמגוג מנצל את כשרון הדבור שלו ואת חפש הבטוי שנתן לו כדי להחניף לעם , להלהיבו ולעורר בו רגשות המונעים ממנו להפעיל שקול דעת , תוך נצול הבורות , החרדה והמצוקה של ההמון . דמוי והשאלה שני מנחים מתחום היצירה האמנותית , בעקר מתחום הספרית . הדמיי הוא ציור לשוני , שבו משוים בין דבר אחד לדבר אחר השונה ממנו , ועל ידי כך מעבירים אליו את התכונות שלו . בהשאלה - מטפורה - מקשרים בין שתי מלים ( או שתי קבוצות מלים ) בקשר הדוק יותר , יאינו תלוי רק בפרוש המלוני של המלים , ובכך מעניקים לאחת המלים משמעות חדשה . הדמוי " קר כקרח", " מר כלענה", " יבש כמדבר " או " עמק כים " - כל אלה הם דמויים . יסוד ההשואה הקים בין שתי המלים או התופעות המשתתפות בדמוי מתבטא בשמוש במלים " כמי " או"כ ...", " כאלו", " דומה " וכדומה . הדמוי אינו טוען כי א הוא ב . הוא אומר כי א הוא כמו ב ולכן הוא דומה לו . הדמוי מתיחס לתכונות פנימיות או חיצוניות של אדם או חפץ , למשל " חד כסכין". הוא מתיחס גם למצבים ( " לבדו כצמח המדבר") ולפעלות ( " רץ כצבי") . בדרך כלל מרכיבים את הדמוי שני שמות עצם . ההשאלה ( המטפורה ) ההשאלה היא סוג של דמוי , של תאור לשוני , היוצר זהות בין שני דברים שונים . זהות זו נעשית ללא המלים המדגישות את הדמיון ( " כמו", " דומה ל ... " וכדומה ) , ומעניקה לזווג החדש משמעות אחרת ויפי מפתיע ולא צפוי . הצרוף החדש גורם לשומע או לקורא הנאה והתפעלות בשל החדוש שבה , המקוריות והדמיון . לדגמה , המטפורה " צפור הנפש " קובעת לא רק שלנפש יש תכונות של צפור . אלא מתיחסת אל הנפש כאלו היא צפור . בכל הדורות נתפסה המטפורה כמעדן שבציורים הלשוניים , כמו גם כבטוי לכשר יצירתו של המשורר . הצרך במציאת תאור ממצה , כזה ששום תאור ? נתן לפניו אינו מבטא אותו במדיק , הוא הדחף העקרי ליצירת המטפורה : למשל במטפורה " אור חיוכך " נקבעים טיבו של החיוך והשפעתו . בדבור יום - יומי השמוש במטפורות כמו " הרג בדיחה", " יד הגורל", " עין הסערה", " ידים שמאליות " נשחק , עד * אין שמים אליהן לב . כנויי חבה עשויים אף הם להתפס כמטפורות : גלם , טמבל , חתלתול , נמר ועוד . ספרות . שירה דמוסתנס מדינאי אתונאי הנחשב לאחד מגדולי הנואמים בהיסטוריה . עורר את עמו למלחמה נגד פיליפוס ה - 2 מלך מקדוניה , ולאחר תבוסת האתונאים התאבד . חי בשנים 384 - 322 לפני הספירה . דמוסתנס היה בנו של אחד מעשירי אתונה והתיתם בילדותו . האפוטרופוסים ילו גזלו את ירשתו והוא למד משפטים ותבע אותם לדין בהגיעו לבגרות . הצלחתו במשפט נגדם פתחה לפניו את הדרך לפעילות מדינית . בחששו מכחו העולה של פיליפוס ה - 2 מלך מקדוניה , אביו של אלכסנדר מוקדון , קרא דמוסתנס בנאומיו המזהירים לאתונאים לצאת למלחמה נגדו ולא להשען על צבא שכירים בלבד . בשנת 338 נחלה אתונה תבוסה קשה מידי המקדונים וכרתה שלום עמם , אך ב - 323 עורר דמוסתנס את היונים לצאת נגדם למערכה נוספת , שגם בה הובסו . דמוקתנס נדון למות , אך התאבד לפני שפסק - הדין הוצא לפעל . דמוסתנס משמש עד היום מופת לא רק לכשרון הנאום אלא גם לכח רצון ולהתמדה . בצעירותו הוא סבל מחלשה גופנית , מקצר נשימה ומקול צרוד , אך התגבר על מגבלותיו בכח רצונו הנחוש . מספר עליו שהתאמן בדבור רהוט במלאו את פיו חצץ ונשא נאומים על יפת הים כדי להתגבר על רעש הגלים . אלכסנדר מוקדון אתונה יון העתיקה - עליתה של מוקדון דמוקלס מאנשי החצר של דיוניסיוס מלך סירקוזה ( עיר נמל בייציליה ) , הזכור בזכות משל החרב . חי במאה ה - 4 לפני הספירה . לפי המספר נהג דמוקלס להלל ולשבח את חיי הפאר והמותרות של מלכו , שנחשבו בעיניו מאשרים ביותר . כדי להראות לו שהשליט אינו מלקק תמיד דבש , הזמין דיוניסיוס את דמוקלס למשתה מפאר ותלה חרב על חוט דק מעל ראשו . דמוקלס נבהל מאוד ופחד לזוז ממקומו כל מהלך הסעודה . שמחתו היתה רבה כאשר המשתה בצל החרב הסתים בשלום . הספור מבקש להדגיש , כי המלכים והשליטים משלמים בעד חיי הרוחה שלהם בסכין מתמיד של חייהם , וכי לכל הנאה יש מחיר . ספור זה הוא מקור האמרה " חרב דמוקלס תלויה מעל ראשו", המתארת אדם השרוי בסכנה מתמדת . דמוסתנס , הנואם הגדול , הוא סמל ומופת של כשרון דיבור ונחישות לגבור על ליקויים .

קודם  |  הבא