חטה

עמוד:15

שהשבלת שלהם אינה מתפרקת . בחטת הבר , למשל , יחידת ההפצה היא דמוית חץ ומכילה שני זרעים . היא נתקעת בקרקע וזיזיה מגנים עליה מפני הוצאתם על ידי בעלי - חיים . גרגר החטה גרגר החטה הוא פרי יבש , חד - זרעי , בעל קלפה דקה . אפשר להרחיק את הקלפה על ידי טחינה . הקלפות של גרגרי החטה הן הסבין . הסבין מהוה 3 1 - 17 אחוז מהגרגר . בסבין מצויים מרבית התאית והמינרלים והוא עשיר גם בחלבון . הגרגר מכיל כ - ו% ו מים , כ - 2% 1 חלבון גס , כ - 2% שמן וכ - 72% עמילן . הקבר הוא החלק החשוב ביותר בגרגר , וממנו יתפתח הצמח החדש . הוא עשיר בחמרים מזינים מאוד , חלבונים וויטמינים , וגם בכמיות נכרות של שמנים . העבר מהוה כ - 2 - 3 אחוזים מן הגרגר . ממלאי המזון שבגרגר החטה , עושים את הקמח . השכבה החלבונית שבגרגר החטה עשירה בגלוטן ובחלבונים . הודות לגלוטן הופכת העסה בעת הלישה לגוש גמיש , רך ונקבובי . לולא הגלוטן היה הלחם יבש ולא ערב לחך . הגלוטן מאפשר גם את אצירת הפחמן הדו - חמצני הנוצר על ידי השמרים ומבטיח בכך את תפיחת הבצק . מיני החטה ושמושיהם המינים החשובים ביותר של החטה התרבותית הם החטה הקשה והחטה הרכה . לשניהם יש מאות זנים חקלאיים . הקמח של החטה הקשה מתאים גם לאפית לחם , אך ביחוד ליצור אטריות ומקרונים . החטה הקשה הופיעה במאה ה - ו לספירה , והיא השולטת בחקלאות המסרתית של כל ארצות הים התיכון . מגדלים אותה בעקר באזורים חמים ויבשים למחצה . הקמח של החטה הרכה מתאים לאפית לחם . מגדלים אותה בעקר באזורים הממזגים , הקרים והחמים למחצה . בארצות הים - התיכון נוהגים לזרע את החטה בסתו , משום שאז היא נותנת יבול טוב יותר . הקציר חל בתחלת הקיץ . החטה היא גדיל החרף העקרי בארצנו , ומתקופות קדומות ביותר זורעים אותה באזוריה הגשומים . זורעים אותה לפני היורה או אחריו , והקציר חל בחדשים ניסן - סיון . החטה צינה כראשונה מבין שבעת המינים שהתברכה בהם ארץ - ישראל . בארץ ישראל גדלה בעקר החטה הקשה , על זניה המרבים , המיחדים לכל אזור ואזור . משנות ה - 40 החלפו בהדרגה הזנים המקומיים של החטה הקשה בזני חטה רכה שהובאו מחוץ לארץ . בישראל מגדלים חטה בשטח של כמיליון דונם , מחציתם בנגב . היצור השנתי מגיע לכ - 300,000 טונות גרעינים , המספקים כמחצית מהצריכה המקומית . יבולי החטה משפעים מכמות המשקעים השנתית , והם נעים מ - 150 קילוגרם גרעינים לדונם בנגב עד כ - 600 קילוגרם לדונם במרכז הארץ ובצפונה . כמחצית כמות גרעיני החטה מיבאים לישראל מארצות חוץ . תולדות החטה מחקרים ארכאולוגיים ובוטניים הוכיחו כי תחלה אכל האדם את גרגרי החטה חיים או קלויים . כל הגרגרים מן התקופות הפרה - היסטוריות שנמצאו עד היום היו מפחמים . הצעד הבא היה כנראה לטחן את הגרגרים הקלויים ולבלל את הקמח הגס שהתקבל במים , כדי ללוש ממנו עסה . מזון זה היה טוב ביותר לזקנים ולפעוטות , שלא היו להם שנים ולכן התקשו באכילת הגרגרים . כעבר כמה מאות שנים התחילו לאפות מקמח החטה לחם . הכסמת היא אחד מהמינים הפרימיטיביים של החטה התרבותית . ברגול וסלת הם תוצרים של טחינת גרגרי החטה לגדלים שונים . אחד המקומות שבהם ביתה החטה הוא האזורים ההרריים שבאסיה הקטנה . משם היא העברה לעמקים ולמישורים , ובהם התפתח צמח הבר הגס לצמח תרבות הנותן יבול רב . בהכלאות שונות יצר האדם כ - 500 זנים של חטה , שלכל אחד מהם תכונות המיחדות לו . יש זנים המתאמים לגדול באזורים מישוריים , ואלו אחרים גדולם עולה יפה בהרים . מהם האוהבים את החם ומהם הגדלים גם בטמפרטורות נמוכות . כיום מגדלים בהצלחה חטה אפלו באלסקה הקרה שבצפון אמריקה . בארץ גדלה גם חטת הבר , המכנה בשם " אם החטה", שגלה החוקר אהרן אהרנסון בשנת 1906 בגליל העליון ובחרמון . אם החטה מצויה גם בכרמל , בשומרון וביהודה וכן בגולן ובגלעד . בשנות ה - 60 של המאה ה - 20 פתחו זני חטה חדשים עתירי יבול שהגדילו את יבול החטה בעולם . התפתחות זו כנתה בשם " המהפכה הירקה". פתוח זנים חדשים נעשה גם בישראל במכין וולקני בבית דגן . המגבלה העקרית של זני החטה המסרתיים היא אי - יכלתו של הגבעול לשאת שבלת או מכבד כבדים מדי . נסיונות להגדיל את היבול גרמו לקריסת הגבעולים , ועקב כך להפחתת היבול ולקשיים באסופו . בעקבות " המהפכה הירקה " פתחו זנים חדשים איר נתנו יבול רב , ולהם קנה קצר וחזק , היכול לשאת יבול כבד . בשנים האחרונות שמשה חטת הבר מקור להכלאה עם זני התרבות , כדי להקנות להם עמידות למחלות וליבש , שאינה מצויה בזני התרבות . דגניים ויטמינים חלבונים לחם מינרלים ( מלחים ) פחמימות צמחים שמנים ספקיות החיטה הראשיות לשוק העולמי הן ארצות - הברית , קנדה , אוסטרליה וארגנטינה . באסמיהן מצטבר מלאי רב והן מספקות מענקי חיטה לארצות המתפתחות .

קודם  |  הבא