תורה שבעל - פה

עמוד:130

ופרוט המשנה ויחד הן מהוות את התלמוד הבבלי והתלמוד הירושלמי ; את התוספתא שהיא אסף משניות שלא נכללו במשנה על ידי עורכה , רבי יהודה הנשיא ; מדרשים על המצוות הנזכרות בספרים שמות , ויקרא , במדבר ודברים , הקרויים מדרשי הלכה ; מדרשי אגדה , על החלקים הספוריים שבתורה , בחמש המגלות וביתר ספרי התנ"ך . זוהי מסרת שנוצרה במהלך כ - 1,500 שנים לפחות , מתחלת ימי הבית השני ועד לשנת 1000 ואף מאחר יותר . המסרת היהודית העתיקה גורסת כי התורה שבעל - פה נמסרה למשה במעמד הר סיני יחד עם התורה שבכתב . אמר רבי שמעון בן לקיש : " מאי דכתיב ( כלומר , מה פרוש הפסוק )'עלה אלי ההרה והיה שם ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם'( שמות כד יב ) ?"" לוחות " אלו עשרת הדברות , תורה זו מקרא ( התורה שבכתב ) וה " מצוה " זו משנה , " אשר כתבתי " אלו נביאים וכתובים , " להורותם " זה גמרא , מלמד שכלם נתנו למשה מסיני ( תלמוד בבלי , מסכת ברכות דף ה ע"א ) . מסרת התורה שבעל - פה לא התקבלה על השומרונים והקראים , אשר פרשו את התורה שבכתב באפנים אחרים . אגדה הלכה יהודה הנשיא משנה עקיבא , רבי קראים שומרונים תוספות תורה תלמוד תנ"ך תקופת המשנה והתלמוד תורמוס צמח תועלת חד - שנתי ממשפחת הפרפרניים . הסוג תורמוס כולל יותר מ - 200 מיני צמחים , שרבם חיים באמריקה ומעוטם באגן הים התיכון . בישראל מצויים ששה מיני תורמוס , שאחד מהם הוא התורמוס התרבותי . שני שמושים ל תורמוס : האחד - זרעיו הגדולים נאכלים לאחר שבשלו ונשלקו במים . זרעים אלה מרים ומכילים חמר ארסי ושמו לופינין . תופעה זו הכירו אבותינו , וכבר אמרו חז"ל : " אין לך מר מן התורמוס". רק אחרי שליקות מספר במים רותחים וסלוק הלופינין המר אפשר לאכל את זרעי התורמוס , ואז הם טעימים ביותר . השמוש האחר בתורמוס קשור בשרשיו . על השרשים מצויות פקעיות רבות , הנוצרות על ידי חידקים קושרי חנקן החיים בסימביוזה ( בשתוף ) עם שרשי התורמוס . במקומות רבים זורעים את השדות בתורמוס ולאחר מכן חורשים וקוברים את הצמחים בקרקע . פעלה זו נקראת " דשון ירק", והיא מעשירה את הקרקע בחנקן , החיוני לצמחים . הדשון הירק היה מקבל בארצנו עוד בימי קדם , אולם בימינו ירדה חשיבותו בשל הדשון הכימי במלחי חנקן . למיני התורמוס השונים יש עלים מאצבעים ושעירים ופרחים פרפרניים אפיניים : צנור גביע ירק ולו חמש אנות , כותרת ובה חמשה עלים הסדורים כסירה , מפרש ושני משוטים , 10 אבקנים ועמוד עלי אחד . פרחי התורמוס ערוכים באשכולות מרבי פרחים , והם מושכים אליהם את החרקים הבאים לאכל משפעת אבקתם . חלק מן האבקה דבק לבטן החרקים , ובבואם לפרחים האחרים הם מאביקים את הצלקת . לאחר ההאבקה וההפריה מתפתח הפרי , שהוא תרמיל שטוח ושעיר ובו לרב ארבעה - חמשה זרעים גדולים . בעלי - חיים אינם אוכלים את הצמחים והפרות בשל טעמם המר . מיני בר ותרבות בישראל התורמוס התרבותי הוא אחד מבין ששה מיני התורמוס הגדלים בישראל . הוא הכנס לתרבות כנראה בארצנו או בסביבתה הקרובה , ומופיע כצמח בר מצוי בגליל העליון , בשפלה , ובמערב הנגב . משערים כי מין זה הוא התורמוס הנזכר במשנה . יש לו פרחים צהבים - זהבים וזרעים חלקים ומנמרים . הבולט במיני התורמוס בארץ הוא התורמוס הארץ - ישראלי , שצבע פרחיו קרם או ורדרד . מין זה גדל על קרקעות חוליות במישור החוף , בשפלה ובנגב הצפוני . היפה בין התורמוסים הוא תורמוס ההרים המכנה גם תורמוס כחל , בשל פרחיו הכחלים . מין זה , המצוי בהרים באזור הים תיכוני , ובעקר על קרקעות בזלת , מוגן על ידי החק ואסור לקטפו או לעקרו . חנקן סימביוזה פרפרניים צמחים תורשה העברת התכונות של יצור חי - בן אדם , בעל - חיים או צמח - מדור לדור . התכונות של כל יצור חי נקבעות על פי מידע השמור בגנים שלו , ולכן נקרא מחקר התורשה בשם גנטיקה . הבסיס לתורשה מצוי במולקולה גדולה הידועה בשם דנ"א ) DNA - ראשי תבות של שמה הלועזי של המולקולה דאוקסי ריבונוקלאיק אסיד , שפרושה בעברית - חמצת גרעין ) . מולקולה זו בנויה משרשרות ארכות , שבהן מופיעות ארבע אבני בנין , הנקראות אדנין , תימין , ציטוזין וגואנין . אלה הם ארבעה בסיסים חנקניים הקשורים לסכר תורמוס ארץ - ישראלי , הבולט במיני התורמוס הגדלים בארצנו .

קודם  |  הבא