תאטרון

עמוד:104

התאטרון והכנסיה הנוצרית עם השתלטות הנצרות על יבשת אירופה , אסרה הכנסיה את כל מופעי התאטרון . התאטרון היה תוצר של עבודת אלילים , ולכן נחשב לחטא . במשך המחצית הראשונה של ימי הבינים ( המאות ה - 5 עד ה - 10 בערך ) נרדפו להקות התאטרון ונדו מן החברה . בכל זאת המשיכו להקות נודדות להסתובב ובצעו מופעים בכפרים . הטרובדורים - שחקנים וזמרים נודדים - היו מקבלים יותר על הכנסיה , שכן מקצת ספוריהם עסקו בגבורים נוצריים שיצאו להלחם במסעי הצלב כנגד הכופרים . במאה ה - 10 החלה הכנסיה לעודד מופעים משלה . כמה מטקסי הדת החלו להתבצע כדיאלוג ( שיח ) בין המקהלה בכנסיה לבין כמר שגלם דמות מן הברית החדשה . עד מהרה החלו להתגבש בכנסיה שלושה סוגים של מופעי דת : ה " מיסטריות " , שהציגו את חיי ישו , מחזות ה " נס " , שספרו על נסיהם של קדושים , ומחזות " מוסר " , שהיו מחזות " מודרניים " לגמרי , והטיפו מוסר נוצרי באמצעות ספורי משל , והדגימו כיצד מדות טובות נלחמות ומנצחות מדות רעות . תאטרון הרנסנס בתקופת הרנסנס ( המאות ה - 14 עד ה - 17 ) היתה החברה חלונית יותר . להקות שחקנים מקצועיות חזרו להופיע לפני הקהל בגלוי . באיטליה התפתחה ה " קומדיה דל ארטה " ( ה " קומדיה האמנותית " ) . אלה היו להקות מקצועיות של שחקני קומדיה , שלא עבדו על פי מחזה כתוב , אלא אלתרו באמצעות כמה דמיות קבועות וכמה מצבים קומיים בסיסיים . בדרך כלל התפתחה ההצגה סביב דמותו של זקן בעל תכונות שליליות , שהערים קשיים על דרכם של אוהבים צעירים לממש את אהבתם . לרב בא המשרת החכם לעזרת האוהבים , והוא שהצליח לפתר את הסבך . לעתים הסתבכה העלילה בגלל משרת טפש שהפריע למשרת החכם . מרבית מחזותיהם של מוליר , בומרשה וגולדוני בנויים על פי דגם זה . בתקופת הרנסנס שבה והתגלתה התרבות הקלסית של יון ורומא , שהחרמה על ידי הכנסיה הנוצרית בימי הבינים . המחזאים שבו וכתבו לפי דגם המחזאות העתיקה . כך נוצרה האסכולה ה " נאו - קלסית " , כלומר קלסיקה חדשה , שהגיעה לשיאה בצרפת בימי לואי ה - 14 בזכות המחזאים קורני ורסין . באיטליה , הוליד הנסיון לשחזר את התאטרון העתיק את האופרה . האופרות הראשונות הן ברבן ספורי הגבורים היונים , המצגים בלווי מקהלה . אנגליה המרחקת ממרכז הענינים ביבשת אירופה , פתחה תאטרון יחודי משלה . זהו תאטרון שופע הרפתקאות ואלימות , שערב בתוכו סממנים קומיים וטרגיים גם יחד , ולא אמץ באדיקות את עקרונות התאטרון הקלסי . המפרסם מבין מחזאי הרנסנס האנגלי הוא ויליאם שקספיר , אך ידועים מחזאים רבים אחרים מאותה תקופה , כמו כריסטופר מרלו , תומס מידלטון ובן ג ' ונסון . חקוי המציאות או יצירה עצמאית וחפשית בכל תקופה ותקופה שאף התאטרון להיות חקוי מהימן של המציאות , ובכל תקופה הלכו והשתכללו האמצעים לכך . לקראת סוף המאה ה - 19 החלה להתפתח האסכולה ה " נטורליסטית " , ששאפה לחקוי משלם ככל האפשר של המציאות . הקהל היה צריך להאמין שהוא אכן יושב בסלון של משפחה מסימת או בארמונו של מלך , ושהשעתים מחזהו של מולייר , ' החולה המדומה , , מוצג על במה בארמון ורסיי שבצרפת . להקתו של מולייר זכתה מטעם המלך לואי ה - 14 למעמד של ' להקת המלך . .

קודם  |  הבא