קדוש

עמוד:122

קדוש ברכה הנאמרת על כוס יין בכניסת השבת והחג וביציאתם בהבדלה . זוהי מצות עשה הבאה כאות זכרון לקדשת היום . בספר שמות ( כ ח ) נאמר : " זכור את יום השבת לקדשו " . חז"ל ( חכמינו זכרונם לברכה ) דרשו את הפסוק : " זכרהו על הכוס " , כלומר על כוס יין . אפשר לקדש על יין או על מיץ ענבים , אך אם אין אפשרות להשיג יין מתר לקדש על החלות . יש לומר את הקדוש סמוך לכניסת השבת או החג , במקום שבו מתקימת הסעודה . בליל שבת נפתח הקדוש בפסוקים : " ויכלו השמים והארץ וכל צבאם ... " ( בראשית ב א - ג ) . אחריהם מברכים על הגפן , ומסימים בברכת מקדש השבת : " אשר קדשנו במצוותיו ורצה בנו , ושבת קדשו באהבה וברצון הנחילנו זכרון למעשה בראשית ... ברוך ... מקדש השבת " . קדוש נוסף , מקצר , הנקרא " קדושא רבא " , אומרים בסעודה של שבת בבקר . בזמן הקדוש מכסים את החלות במפית , משום שבנגוד לסדר הברכות הרגיל , מברכים על היין לפני ברכת המוציא . בני הבית יוצאים חובת הקדוש בהאזנה לדברי המקדש ובאמירת " אמן " אחריו . הם טועמים מגביע היין העובר מיד ליד סביב השלחן . בבתים יהודיים רבים יש גביעי קדוש מיחדים , לרב עשויים כסף ובעלי עטורים וכתובות , כגון " שמור את יום השבת לקדשו " . מנהג הקדוש הוא עתיק ימים . עדות לכך אנו מוצאים במשנה , המביאה חלוקי דעות בין בית הלל לבית שמאי בנושא סדר הברכות בזמן אמירת הקדוש ( ברכות ח א ) . אמן בית הלל ובית שמאי מצוות שבת קדוש השם קדוש השם הוא הגלוי העליון , עד כדי הקרבה עצמית , של מסירות נפש של אדם על אמונתו ואלהיו . חז"ל אמרו : כל עברות שבתורה , אם אומרים לאדם " עבר ואל תהרג " יעבר ולא יהרג - חוץ מעבודת אלילים , גלוי עריות ושפיכות דמים ( סנהדרין ע"ד ע"א ) . אולם בתלמוד מספר , כי יהודים מסרו את נפשם גם על מצוות , כגון מילה , מצה ונטילת לולב . יהודים אלה מתו על קדוש השם משום שלא הסכימו לבטול מצוות ומנהגים , שהם מאבני היסוד של היהדות . גבורי מעשים אלה הפכו לסמל להתנהגותם של יהודים בדורות הבאים . למנח " קדוש השם " יש פרוש נוסף : התנהגותו של יהודי בפני לא - יהודים . אם התנהגותו גורמת לגויים להעריך ולהלל את דת ישראל , הרי הוא מקים מצות קדוש השם ; ולהפך , אם הוא מבזה את היהדות , הרי הוא גורם לחלול ,.. . ה קדוש השם במהלך הדורות יהודים שמתו על קדוש השם נזכרים בימי גזרות אנטיוכוס אפיפנס ביהודה , בשנת 168 לפני הספירה . אחד הספורים הידועים מתקופה זו הוא על חנה ושבעת בניה , שמסרו את נפשם בזה אחר זה על קדוש השם . במלחמות היהודים ברומאים במאה ה - ו לספירה , התפרסמו גבורי יודפת הבצורה , שטרפו נפשם בכפם ולא נפלו חיים בידי הרומאים , וכן עשו הלוחמים במצדה . יהודים מתו על קדוש השם גם בימי שלטונו של הקיסר הרומאי אדרינוס . בראש יהודים אלה , שנודעו בשם " הרוגי המלכות " , עמד רבי עקיבא . בימי הבינים , בעת מסעי הצלב , התאבדו יהודים על קדוש השם בקהלות אשכנז . כדי שלא לפל בידי שליחי האינקויזיציה , קדשו את חייהם יהודים בספרד הנוצרית . רבים מהם העדיפו להשרף על המוקד ( מדורה ) ולא להתכחש לדתם . ידועים מקרים שמשפחות שלמות עלו על המוקד כשבפיהן תפלת " שמע ישראל " . בתקופת השואה באירופה הוחל המשג " קדוש השם " על כל אלה שנהרגו בשל יהדותם , גם כשלא נתן להם לבחר בין נאמנות לדתם לבגידה בה . אדרינוס , פובליוס איליוס אינקויזיציה אנטיוכוס הרביעי , אפיפנס הרוגי מלכות חנה ושבעת בניה מצדה קדיש תפלה הפותחת במלים " יתגדל ויתקדש שמה רבא " , לשונה ארמית ומשלבות בה מלים עבריות . היא נאמרת בעמידה על ידי חזן , וכן על ידי יתום לזכר נשמת הוריו . אומרים אותה פעמים אחדות ביום במהלך התפלות . תפלת " קדיש " עתיקה מאוד והיתה ידועה עוד בימי הבית השני , כאשר שפת הדבור המקבלת היתה ארמית . הגרעין הקדום ביותר בה הוא המשפט " יהא שמה רבא מברך " ( יהי שמו הגדול מברך ) , שהקהל היה אומר בסיומה של דרשה . קדיש יתום הנהג בתקופה מאחרת יותר ונאמר בסוף התפלה . ראשיתו של מנהג זה כנראה בגרמניה , בשנת 1200 בערך . יסודו באגדה המספרת , כי רבי עקיבא למד יתום לומר לפני הצבור " יתגדל ויתקדש " והקהל יענה " אמן , יהא שמה רבא " , כדי שיציל את נשמת אביו מאש הגיהנום . קדיש יתום אומר גם אב על בנו או בתו , וכן המתאבל על הקדיש הנאמר למען הנפטר פותח במילים " יתגדל וישתבח שמה רבא . , המבטאות את עיקר תוכנו - קבלת הדין וצידוקו . על פי היהדות , על האדם לקבל את מעשי האל הגדול , ובתוכם המוות , בלא ערעור . חיתוך עץ מהמאה ה - 15 שנעשה בנירנברג שבגרמניה , המתאר העלאת יהודים על המוקד בשל סירובם להתנצר . בתקופה זו גברה הקנאות הדתית באירופה ובייחוד בספרד . ויהודים רבים מתו על קידוש השם בידי האינקוויזיציה , ששימשה כבית - הדין של הכנסייה הנוצרית .

קודם  |  הבא