עמוד:153

עברית , ספרות ספרות עברית היא פלל היצירות בשירה , בספרת , במסות ובמחזאות הכתובות בשפה העברית . הספרות העברית היא מן העתיקות בספריות העולם . במשך אלפי שנות קיומו של עם ישראל עברו הלשון והספרות העברית שנויים , בהתאם לתהפוכות ההיסטוריות שפקדו את עמנו . המרכז הראשון של הספרות העברית היה ארץ - ישראל . אולם לאחר שעם ישראל גלה מארצי והתפזר בין העמים , נוצרו מרכזים חדשים בבבל , בספרד , באיטליה , בארצות מזרח אירופה ומרכזה , בארצות - הברית , ושוב בארץ - ישראל ואחר במדינת ישראל . עד לימי הבינים ול " תור הזהב " בספרד התרכזה הספרות העברית בעקר בנושאי הדת וההלכה . מאז חלו בה שנויים גדולים בנושאי היצירות ובסגנונן . בימינו קימים בספרות העברית לסוגיה זה לצד זה זרמים וסגנונות שונים , חדישים וחדישים פחות , הרווחים בעולם ותורמים לגוונה ולהעשרתה . הספרות בתקופה העתיקה היצירה הקדומה ביותר בשפה העברית היא התנ"ך . השירים המקראיים הקדומים , כמו שירת דבורה , שירת הים , שירת האזינו ושירת חנה , ברכות יעקב ומשה ונאומי בלעם , שבתורה ובנביאים ראשונים , נחשבים ליצירות המקדמות בספרות העברית . השירה המקראית השפעה משירת המזרח הקדום , ובעקר משירת אוגרית . חלק מצמדי המלים שאולים מאוגריתית ומאכדית , מארמית ומכנענית . פרט לחלק השירי במקרא , הכולל את מזמורי תהלים ואת נאומי הנבואה , מצויות במקרא גם יצירות ספרותיות מסוגים אחרים , כגון : המשל והפתגם , האגדה והספור - ביניהם הספורים המרתקים על יעקב ועל יוסף ואחיו . העברית המקראית שאלה מלים מלשונות אחרות , בעקר בתחומי המסחר והמלאכה , המנהל והשלטון , אך בתחומי החקלאות והטבע , החי והצומח , קים עשר רב ושפע של מנחים . הספרות בתקופת הפית השני ובתקופת המשנה והתלמוד בתקופת הבית השני התחזקה בעברית השפעת הארמית , שהיתה לשון המנהל בממלכתו של כורש שליט פרס ולשון הדבור של גולי בבל . בלשון המקראית המאחרת , שנכרת בה השפעת הארמית , נכתבו הספרים דברי הימים , עזרא ונחמיה , קהלת ועוד . כן נכתבו בה אחדים מן הספרים החיצונים ומגלות ים המלח , שמהן אפשר ללמד על השפה העברית בתקופה שבין חתימת המקרא ( המאות ה - 2 - 3 לפני הספירה ) , לבין עריכת המשנה ( סוף המאה ה - 2 לספירה ) . ספרות התנאים , המשנה והבריתות , נכתבו בלשון חז"ל ( חכמינו זכרונם לברכה ) . לשון זו , בשנויים מסימים , היתה גם לשונם של האמוראים . שני התלמודים , הירושלמי והבבלי , כוללים הן את המשנה והן את הגמרא , שהיא המשא ומתן של האמוראים על המשנה וכן ספורי האגדה . אולם קימים הבדלים ביניהם : לשונו של התלמוד הירושלמי ( שנחתם בסוף המאה ה - 4 ) היא ארמית גלילית , ולשון התלמוד הבבלי ( שנחתם בסוף המאה ה - 5 ) , היא ארמית - בבלית ועברית . התלמוד הבבלי השפיע ייתר מקודמו על מחשבת ישראל . אחדים מאמוראי ארץ - ישראל גם חברו פיוטים דתיים בעברית במאות ה - 5 - 6 . הם חדשי חדושים נועזים בלשון העברית : יצרו שמות חדשים מפעלים , ופעלים - משמות ; כן חוללו שנויים בפעל ובשם . החשובים בפיטנים הקדומים היו יוסי בן יוסי , יני ואלעזר הקליר . בהשפעתם התפשט הפיוט לארצות הגולה . פיטן בעל סגנון חדשני במאה ה - 0 ו היה רב סעדיה גאון , מתרגם המקרא לערבית . רב סעדיה ושאר הגאונים היו ראשוני יוצריה של הספרות הרבנית . קבצי ה " שאלות ותשובות " ( שו"ת ) שלהם , ביניהם " הלכות גדולות " , " הלכות קצובות " ועוד , הכילו שאלות בעניני הלכה שנשלחו מתפוצות ישראל , ותשובות שנכתבו בעברית , בארמית ובערבית . עמוד מ " הגדת ראשי הציפורים " , שנכתבה וצוירה בדרום גרמניה בראשית המאה ה - 14 . כתבי הקודש וספרים הקשורים לדת היו רוב היצירה הספרותית העברית עד לתחילת העת החדשה .

אנציקלופדיה אביב בע"מ


לצפייה מיטבית ורציפה בכותר