|
|
עמוד:60
ה נ רץ / 11 ג 7 [\ בי ס נ ק הסיפור על ירמיהו וחנניה מעלה דילמה : עומדים לפנינו שני נביאים , שניהם מדברים בשם ה , ' שניהם כנראה ידועים בתקופתם כנביאים , אך המסרים שהם משמיעים מנוגדים לגמרי . למי מהם להאמין ! דילמה כזו אינה מייחדת רק את תקופת המקרא . כל אחד מאתנו נקלע בחייו לא פעם למצב שבו מוצגות לפניו שתי חלופות המשכנעות באותה המידה , בלי שיהיו לו כלים חד משמעיים להכרעה ביניהן . איך בכל זאת אנחנו מכריעים ? לפעמים ההכרעה שרירותית - אנו בוחרים במי שעלה בהגרלה , במי שיפה יותר , מכוער יותר , מצחיק יותר או במי ששמו קצר יותר . אולם בדרך כלל נעדיף לנסות להכריע באופן אחראי ושקול , ולשם כך נצטרך לחפש סימנים שונים שיכולים לרמוז לנו איזו חלופה טובה יותר . ני 7 ד DIM iw \ m yiXi & שקו ? אחת האפשרויות לנסות להכריע במצבים מעין אלה היא השימוש במנגנון המסוגל לחשוף אמירת שקר . בתרבויות שונות לאורך ההיסטוריה נעשה שימוש נרחב במנגנונים מעין אלה : בעולם העתיק האמינו שאדם שאינו דובר אמת פגיע יותר מאדם דובר אמת . למשל , על פי החוק בספר במדבר ( ה ( 31-11 , אישה "סוטה" הנחשדת בבגידה בבעלה צריכה להישבע שלא קיימה יחסי אישות עם אדם אחר ולשתות "מים מאורים" ( מים שטיבם המדויק אינו ברור . ( מים אלה פוגעים באישה שבגדה בבעלה ולא מזיקים לאישה שנחשדה על לא עוול בכפה . באירופה של ימי הביניים השתמשו ב"אורדיל" - מבחן שבו מטילים את הנחקר למים או לאש ; הנחקר היה קשור בחבל שבו אחזו אנשי הכנסייה . אם הנחקר היה שוקע במים - היו מחלצים אותו ומכריזים עליו כדובר אמת , ואם הוא היה צף על פני המים - היו מכריזים עליו כשקרן . ניסוי זה התבסס על ההנחה שהמים הקדושים "לא יסכימו" לקלוט את מי שנשבע לשקר . שיטות דומות ל"אורדיל" נראות מוזרות בימינו , אך לפחות חלק מהן התבססו על היכרות מעמיקה עם מנגנוני התגובה האנושיים : חלקן התבססו על ההנחה שגופו של האדם המשקר מגיב , במצבים מסוימים , באופן שונה מגופו של האדם דובר האמת - במקרים רבים האדם המשקר מצוי במתח ובחרדה , ומתח זה נותן את אותותיו במנגנונים לא רצוניים של הגוף , כמו לחץ הדם , בלוטות ההזעה , הרוק ומערכת הנשימה . לדוגמה , בעבר בשבטים בדואים נהגו למצוא גנבים בדרך הזאת : זקן השבט היה עובר לאורך שורה של חשודים במעשה כלשהו ובידו ברזל מלובן ; הזקן היה נוגע קלות בלשונו של כל אחד מהחשודים באמצעות הברזל המלובן ; החשוד שהיה נכווה מהמגע הזה - זוהה כגנב . שיטה זו התבססה על העובדה שבמצב רגיל הרוק המצוי בפיו של כל אדם מגן עליו מפני כוויה מהמגע הקל של הברזל המלובן בלשון . לעומת זאת , הרוק בפיו של אדם המצוי במצב של מתח וחרדה מתייבש , והוא נכווה . בשנות השישים של המאה העשרים נכנס הפוליגרף לשימוש שוסף במערכות אזרחיות שונות בעולם . ברבות ממדינות העולם המערבי , ובתוכן ישראל , ממצאי הפוליגרף אינם מהווים ראיה משפטית .
|
|