עמוד:44

44 מבני התעשייה מופרדים מאזור המגורים, אופקים, 1963 ( צילום : משה פרידן, לע"מ ) שנת 2018 עלתה לאוויר הסדרה "סאלח, פה זה ארץ ישראל" של הבמאי דוד דרעי, ועוררה מחדש דיון ישן וסוער על עיירות הפיתוח שהוקמו בשנות החמישים והשישים של המאה ה - 20 . כיום הן נקראות ״ערים חדשות״ . הסדרה מספרת את סיפור ההתיישבות של עולים שרובם הגיעו מצפון אפריקה, בעיירות ששינו את המרחב בישראל . ההקמה של עיירות הפיתוח הייתה תהליך התיישבות מואץ וגם שנוי במחלוקת מבחינה חברתית, בין היתר בשל העובדה שהרוב הגדול של תושבי העיירות יושבו בהן בהחלטת ממשלה ולא מתוך בחירה של התושבים . הבמאי דוד דרעי מציג את מדיניות התכנון באותן השנים ואת השפעותיה על עיצוב המרחב והחברה בישראל . הוא עושה זאת באמצעות ראיונות עם מתכננים, שימוש במקורות ארכיוניים והצגת הסיפורים האישיים של תושבי עיירת הולדתו - ירוחם . הסיפור שהולך ונרקם לאורך הסדרה מעלה שאלות כמו : מדוע הוקמו העיירות ? מי קבע היכן יוקמו ? מה היו השיקולים של המתכננים ? והאם הייתה לשלטונות הזכות לשלוח את העולים לעיירות האלה בניגוד לרצונם ? חלק מהשיקולים מוצגים בתחילת הסדרה בקולו הרועם של ראש הממשלה הראשון דוד בן - גוריון : ב החזון של בן - גוריון היה יריית הפתיחה למפעל התיישבותי ענק . בתוך פחות מעשור יושבו מאות אלפי עולים כמעט בכל רחבי הארץ . אני רוצה שתדעו שיותר מ - 60 אחוזים של ארצנו היא ריקה ושוממה . . . מאות אלפים הדרושים לאכלוס הדרום והנגב יבואו מקיבוץ גלויות . השממה הזאת של הנגב תופרח ! מאות אלפים יהודים יושבו שמה . . . ( דוד בן - גוריון )

מטח : המרכז לטכנולוגיה חינוכית


לצפייה מיטבית ורציפה בכותר