עמוד:115

115 וְכַאֲשֶׁר גָבְרוּ הַמַיִם וְהַתֵבָה שָׁטָה עַל פְּנֵיהֶם, הִתְחִילָה עֲבוֹדָה רַבָּה לְנֹחַ וּלְבָנָיו . הָיָה עֲלֵיהֶם לְטַפֵּל בְּכָל הַחַיוֹת וּלְהַגִישׁ לָהֶן אֶת אָכְלָן, לְכָל אַחַת מַה שֶׁהָיְתָה רְגִילָה לֶאֱכֹל וּבְשָׁעָה שֶׁהָיְתָה רְגִילָה : הָאֲרָיוֹת, הַנְמֵרִים וְהַזְאֵבִים רָצוּ לֶאֱכֹל בַּלַיְלָה, הַתַרְנְגוֹלוֹת וְהַצִפֳּרִים - בַּיוֹם, זֶה - בְּשָׁעָה אַחַת וְזֶה - בְּשָׁעָה שְׁתַּיִם, שְׁלִישִׁי - בְּשָׁלֹשׁ וְכָךְ הָלְאָה, כָּל הַיוֹם וְכָל הַלַיְלָה . רָצוּ נֹחַ, שֵׁם, חָם וְיֶפֶת בְּלִי הֶרֶף לְהַגִישׁ לְכָל אֶחָד אֶת אָכְלוֹ בְּעִתוֹ . פְּעָמִים רַבּוֹת לֹא הִסְפִּיקוּ לֶאֱכֹל וְלָנוּחַ בְּעַצְמָם . כִּי אֵיךְ יַעַזְבוּ אֶת הַחַיוֹת הַמִסְכֵּנוֹת, שֶׁאֵינָן יְכוֹלוֹת לַעֲזֹר לְעַצְמָן, רְעֵבוֹת וּצְמֵאוֹת בִּכְלוּבֵיהֶן ? פַּעַם אַחַת קָרָה, שֶׁנֹחַ אֵחֵר לְהָבִיא אֹכֶל לָאַרְיֵה . הָיָה הָאַרְיֵה רָעֵב וְנִרְגָז מְאֹד וְשָׁאַג בְּקוֹל גָדוֹל וְנוֹרָא . שָׁמַע נֹחַ וְנִבְהַל : "אֲבוֹי ! הַלַיְלָה עוֹד לֹא הֶאֱכַלְתִי אֶת הָאַרְיֵה ! " רָץ נֹחַ מַהֵר וְהֵבִיא מְנַת בָּשָֹר לָאַרְיֵה, אֲבָל הָאַרְיֵה כָּעַס כָּל - כָּךְ עַד שֶׁהִכָּה אֶת נֹחַ בְּכַפּוֹ הַגְדוֹלָה וּפָצַע אוֹתוֹ . מֵאָז הָיָה נֹחַ צוֹלֵעַ וְקָשֶׁה הָיָה לוֹ לָלֶכֶת . אֲבָל בְּכָל זֹאת הִמְשִׁיךְ לְטַפֵּל בַּחַיוֹת וְלִדְאֹג לָהֶן . וַאֲפִלוּ כַּאֲשֶׁר נֹחַ, שֵׁם, חָם וְיֶפֶת הָיוּ עֲיֵפִים וּרְעֵבִים מְאֹד, לֹא אָכְלוּ וְלֹא הָלְכוּ לִישׁוֹן עַד שֶׁהֶאֱכִילוּ אֶת כָּל הַחַיוֹת . וְהִנֵה הָיְתָה בַּתֵבָה חַיָה אַחַת, שֶׁנֹחַ לֹא יָדַע כְּלָל מַה הִיא אוֹכֶלֶת . זֹאת הָיְתָה הַזִקִית ( מַחֲלִיף צְבָעִים ) . יָשְׁבָה הַזִקִית בִּכְלוּבָה הַקָטָן, הִסְתַכְּלָה בְּנֹחַ בְּעֵינַיִם עֲצוּבוֹת וְלֹא יָדְעָה אֵיךְ לוֹמַר לוֹ מַה הִיא מְבַקֶשֶׁת לֶאֱכֹל . רִחֵם מְאֹד נֹחַ עַל הַזִקִית, נִסָה לְהַגִישׁ לָה עֲשָֹבִים וְגַרְעִינִים, בָּשָׁר אוֹ פֵּרוֹת . אֲבָל הַזִקִית נִשְׁאֲרָה יוֹשֶׁבֶת בִּמְקוֹמָה, לֹא זָזָה וְלֹא אָכְלָה, וּכְבָר חָשַׁשׁ נֹחַ, שֶׁהַזִקִית תָמוּת בָּרָעָב . אֲבָל ה' עָזַר לַזִקִית, כִּי רָצָה שֶׁכָּל הַחַיוֹת תִשָׁאַרְנָה בַּחַיִים . יוֹם אֶחָד שׁוּב עָמַד נֹחַ אֵצֶל הַזִקִית וְחָתַךְ פֶּלַח שֶׁל רִמוֹן שֶׁרָצָה לְאָכְלוֹ ( כִּי לֹא הִסְפִּיק לָשֶׁבֶת לְיַד הַשֻׁלְחָן וְלֶאֱכֹל בִּמְנוּחָה ) . הָרִמוֹן לֹא הָיָה טָרִי וּבְתוֹכוֹ הָיְתָה תוֹלַעַת . נָפְלָה הַתוֹלַעַת לִפְנֵי הַזִקִית וְזוֹ מִהֲרָה וְהוֹצִיאָה אֶת לְשׁוֹנָה הָאֲרֻכָּה, הִדְבִּיקָה בָּה אֶת הַתוֹלַעַת וְאָכְלָה אוֹתָה . 87 קראו את החלק השני של הסיפור העוסק בנוח • ובאריה, ועצרו לאחר המילים "וקשה לו ללכת" . בקשו מהתלמידים לספר בלשונם את המקרה ושאלו אותם מה לדעתם יעשה נוח מכאן והלאה . המשיכו לקרוא את הסיפור עד הסוף . • אחרי הקריאה : דונו בשאלה אם הטיפול בבעלי החיים בתיבה • היה מעשה קל . הסבירו לתלמידים מהי תשובה מנומקת, ובקשו מהם לנמק את דבריהם בעזרת דוגמאות מהסיפור ( לשם כך רצוי לקרוא שוב בפני התלמידים קטעים רלוונטיים מתוך המדרש ) . ציינו כי בנוסף על האיסור לפגוע • בבעלי חיים, יש גם מצוות המכוונות אותנו לדאוג לבעלי חיים ולמנוע מהן צער, כגון מצוות שילוח הקן ( דברים כב, ו - ז ) , הציווי לעזור בפירוק המשא מבהמה שכרעה תחת משאה בדרך ( שמות כג, ה ) , האיסור לא לחסום שור בדישו ( דברים כה, ד ) , החיוב לאפשר גם לבעלי חיים לנוח בשבת ( שמות כ, ט ) , והאיסור לאכול עד שייתן מזון לבהמתו ( גיטין סב, עמוד א ) . קראו שוב את הפסקה האחרונה, • מהמילים "וכך עבדו נוח ובניו" ועד סוף המדרש . שוחחו עם התלמידים על • תחושותיהם של נוח ובניו כשיצאו מהתיבה . הדגישו את תגובתו של נוח, ששמח עבור החיות ולא חשב על עצמו ועל רווחתו . שאלו : ומה בנוגע לחיות ? ( למרות • היחס הטוב של נוח ובניו הן שמחות לחזור לטבע . אפשר לקרוא שוב את המשפט האחרון במדרש ולשוחח על ההבדל - "לקבל מזונותיהן מידי ה' ולא מידי בני אדם" ) . קשרו את הדיון לשיר "פרידה • מתיבת נוח" המספר על הפרידה של החיות מהתיבה בסיום המבול . שאלו את התלמידים מדוע לדעתם הביא המדרש • את סיפור האריה ואת סיפור הזיקית ? ( כדוגמאות ליחסו המסור של נוח אל כל בעלי החיים בכל זמן ובכל מצב ) . הדגישו בפני התלמידים את צדיקותם של נוח ושל בניו שטיפלו בחיות במסירות במשך שנה שלמה, יום ולילה, לפי צורכן . הסבירו לתלמידים כי הדאגה לבעלי חיים היא • צו אנושי מוסרי אך גם ציווי מהתורה . הזכירו את הביטוי "צער בעלי חיים" שמקורו ביהדות, ושוחחו על משמעותו ועל האיסור לפגוע בבעלי חיים שלא לצורך .

מטח : המרכז לטכנולוגיה חינוכית


לצפייה מיטבית ורציפה בכותר