עמוד:72

הפלישה העירקית לכווית באוגוסט 1990 הביאה לשינויים דמוגרפיים דרמתיים במפרץ . בעקבות הפלישה עזבו את משקי הנפט באזור למעלה מ - 2 מיליון עובדים זרים ערבים , בנוסף למאות - אלפי עובדים זרים ממדינות אחרות , מסיבות של לחצים ביטחוניים ורדיפות פוליטיות . רובם המכריע היה מכווית ומערב הסעודית . אולם הירידה בהיקף העובדים הזרים הייתה קצרת ימים , ובראשית , 1991 עם סיום המלחמה , מספרם חזר לגדול בקצב מהיר , במיוחד בכווית ובערב הסעודית ; זאת , למרות ההצהרות של שלטונות כווית לאחר המלחמה כי הם לא יתנו עוד לחזור למצב בו אזרחי כווית יהיו מיעוט בארצם . בראשית , 1996 הגיע מספרם של העובדים הזרים בכווית ליותר מ - , 900 , 000 בהשוואה ל - 731 , 000 בלבד ערב הפלישה העירקית . מגמה זו של גידול מתמשך במספרם של העובדים הזרים , רווחה בכלל משקי הנפט במפרץ במהלך שנות ה - . 90 השאלה המתבקשת היא : מדוע נכשלה - או , לפחות , לא ענתה על הציפיות - מדיניות שילוב המקומיים בכוח העבודה ? מדוע , למרות הגידול בהיקפו ובאיכותו של כוח העבודה המקומי , לצד ההאטה הכלכלית המתמשכת עקב מחירי הנפט הנמוכים , לא רק שמספר העובדים הזרים לא פחת , אלא אף גדל , ובשיעור ניכר ? נראה כי התשובה לדילמה זו טמונה בכמה סיבות עיקריות : א . העדפתם של העובדים המקומיים להיות מועסקים במגזר הציבורי שבו שעות העבודה נוחות יותר , תנאי ההעסקה טובים יותר והביטחון במקום העבודה רב יותר . העסקת המקומיים במגזר הציבורי הייתה , בין היתר , אחת הדרכים המרכזיות של השלטונות לחלק את ההכנסות מייצוא נפט בין כלל האזרחים ובכך להופכם לתלויים מבחינה כלכלית במשפחות השליטות . כלומר , המשך קיומה של רמת החיים הגבוהה של האזרחים , גם בתקופות של מימון עקב ירידת מחירי הנפט , תלוי היה במידה רבה בהמשך קיומם של המשטרים הנוכחיים . העסקת המקומיים בהיקף נרחב בסקטור הציבורי היה כלי פוליטי ממדרגה ראשונה עבור שליטי משקי הנפט על מנת לשמור על המשך יציבות שלטונם . ב . העדפתם של המעסיקים המקומיים הפרטיים להעסיק עובדים זרים על פני עובדים מקומיים , זאת משום שהשכר שאותו דרשו העובדים הזרים היה נמוך בשיעור ניכר מדרישות השכר של המקומיים . למעשה , לא נוצרה תחרות והתמודדות של ממש על מקומות עבודה , תחרות שהיא " נשמת אפו " של כל משק קפיטליסטי . אבטלה בהיקף מסוים ( כמובן , נמוכה ככל שניתן ) חיונית על מנת ליצור תחרות על מקומות העבודה הפנויים . אולם במדינות הנפט במפרץ לא נוצרה תחרות מעין זו : בעוד שהמקומיים , ברובם המכריע , הועסקו על ידי הסקטור הציבורי , מילאו העובדים הזרים אחר דרישות כוח העבודה במגזר הפרטי , וכן הועסקו במגזר הציבורי בעבודות אשר המקומיים לא היו מוכנים לבצע , או בתחומים אשר דרשו מיומנות מקצועית שלא הייתה בנמצא בכמות ובאיכות מספקת בקרב כוח העבודה המקומי . כך , למשל , בשנות ה - 70 ובראשית שנות ה - , 80 מורים , מרצים במוסדות להשכלה גבוהה והכשרה מקצועית , רופאים ושאר הסגל הרפואי היו ברובם המכריע זרים . כמו כן , בעבודות אשר סובלות מסטטוס חברתי נמוך או ששכרן היה נמוך יחסית הועסקו עובדים זרים . דפוס תעסוקה זה , חשוב להדגיש , הוא ייחודי למשקי הנפט במפרץ ומהווה גם את אחד המרכיבים העיקריים לכך שלא התפתחה שנאת זרים במדינות אלה בניגוד לארצות אחרות בעולם אשר העסיקו עובדים זרים בכמות ניכרת . בעוד שבמערב אירופה שנאת הזרים התפתחה , במידה רבה , על רקע התחרות בין הזרים והמקומיים על מקומות עבודה ברמות השכר הנמוכות , במשקי הנפט במפרץ , לא רק שתחרות זו לא התפתחה , אלא שרבים מהמקומיים גרפו רווחים נאים באמצעות שיטת ה " ערבות " ( כפיל ) . על פי שיטה זו תושב מקומי דואג לאשרת עבודה לזר ומעניק לו את חסותו , וזה בתמורה

מטח : המרכז לטכנולוגיה חינוכית

ישראל. משרד החינוך


לצפייה מיטבית ורציפה בכותר